בימים האחרונים עולה שוב התקווה לעסקת חטופים נוספת, במקביל לבשורה הקשה עם חילוץ גופותיהם של יוסף וחמזה א-זיאדנה ז"ל. השניים נחטפו בחיים: האמת הקשה היא שלא יהיה אפשר להחזיר את כל החטופים, קל וחומר החיים שבהם, במבצעים צבאיים – ובכל מקרה שעון החול של חייהם בתנאי השבי הקשים הולך ואוזל.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
עוד בטרם ננתח את המכשולים וההזדמנויות, ראוי להזכיר שהמו"מ הזה מתנהל באופן עקיף עם ארגון טרור רצחני וציני, ושנדמה שכבר היינו ב"סרט" הזה פעמים רבות בעבר. כלל היסוד הוא שעד שהכול לא סגור, שום דבר אינו סגור ופריצת דרך תתאפשר במו"מ דיסקרטי ולא בדיפלומטיית מגפון: ראוי לחדד נקודה זו לנוכח הטלטלה שכל רסיס מידע גורם למשפחות, כולל לעיתים פייק ניוז.
ובכל זאת, נדמה שחל שינוי מסוים בצד הישראלי: מערכת הביטחון ממליצה על עסקת חטופים כוללת כבר תקופה ארוכה. בשבועות האחרונים, כך נראה, גם המערכת המדינית בראשות ראש הממשלה בנימין נתניהו מתכווננת להוצאה לפועל של עסקה (לא כוללת אלא חלקית). חמאס, מצידו, ממשיך בהתעקשות על ארבע דרישות בסיסיות – שתכליתן להבטיח את שימור שלטונו ברצועה ושרידותו כארגון:
1. הפסקת האש
2. נסיגה מהרצועה
3. שחרור אסירים פלסטינים לפי מפתחות שנקבעו מראש
4. שיקום הרצועה
מכל הדרישות, המעניינת ביותר היא הדרישה הרביעית. משמעותה היא הבטחת הכנסת חומרי גלם לבנייה ושימור רצף של היעדר פעילות צבאית (הפסקת המלחמה), המאפשרים לגורמי עניין בין-לאומיים לבנות מחדש את הרצועה. בכך מבטיח חמאס את הפסקת המלחמה (ולא רק הפסקת אש), ומעבר לכך הוא מבטיח כי גורם שיקום הרצועה יהיה חמאס. כלומר, הוא יהיה הסמכות שתבנה מחדש את עזה מההריסות ותחזיר לאזרחי עזה את כבודם. ובשורה התחתונה – חמאס מנסה להבטיח שב"יום שאחרי" הוא יהיה הכתובת האזרחית.
כל עוד לא יתמלאו דרישותיו, ספק אם יסכים ארגון הטרור לעסקת חטופים כוללת שתחזיר את כל החטופות והחטופים לישראל. ירושלים תהיה מוכנה להתפשר על כל שלוש הדרישות הראשונות, ובמחיר כבד, אך היא לא תוכל לממש בפועל את שיקום הרצועה, וגם תתקשה להתחייב לצעד שמשמעותו הבטחת שרידותו של חמאס. אז מה בעצם קורה אם חמאס לא יתפשר על הדרישה הרביעית? האם נהיה כולנו בני ערובה של ארגון הטרור העזתי, ונמשיך לשלם את מחיר הדמים על אותו רעיון שמלווה אותנו כבר יותר מחצי שנה – הגברת הלחץ הצבאי? רעיון שבמבחן התוצאה אינו אפקטיבי יותר. ולא, לא נכון להבין מדבריי שהפחתת הלחץ הצבאי מועילה: הורדת הלחץ מעל חמאס ודאי לא תגביר את המוטיבציה שלו להתפשר, אך הלחץ הצבאי מגיע לכלל מיצוי.
איך בכל זאת דוחפים את חמאס לעסקה?
- המשך הלחץ הצבאי מגיע לכדי מיצוי: ההרס השיטתי של שכונות בצפון הרצועה לא מצליח לשנות את קבלת ההחלטות של מוחמד סינוואר. מבחינה צבאית, טיהור המרחב אמור להכין את השטח ל"יום שאחרי", אך על כך טרם התקבלה החלטה, וספק רב אם אפשר לשכפל את המודל של צפון הרצועה לכלל הרצועה. יידרשו לכך משאבים רבים מבחינה צבאית (כוח אדם, חימושים, מילואים וכו'), יהיה קשה מאוד לדחוק עוד את האוכלוסייה הפלסטינית בעזה יותר מהדחיקה שבה היא מצויה כיום. גם הרחבת המאמץ למקומות נוספים עלולה לסכן מאוד את חיי החטופים, כך שהגמישות בהגברת הלחץ הצבאי מעבר למה שמתרחש כיום מוגבלת ביותר.
מוחמד סינוואר כפי שתועד ברכב בתוך מנהרה בעזה|צילום: דובר צה"ל - לחץ הומניטרי: רבות עוסקים בניסיון לפרש את אמירתו החוזרת של הנשיא הנכנס דונלד טראמפ בדבר "הגיהינום" הצפוי אם לא יוחזרו החטופים עד שייכנס לתפקידו ב-20 בינואר. כל ניסיון לצפות מראש את מהלכיו עומד בסתירה לאחת מתכונותיו הבולטות, שיש בה גם רכיב לא מבוטל של הרתעה – האי-ודאות לגבי מהלכיו. אך ייתכן שהגיהינום שהוא עליו מדבר קשור לרכיב ההומניטרי.
בדרך האלימינציה, הרי ברור שאין משהו ממשי שארה"ב יכולה לעשות בפן המבצעי-צבאי שישראל כבר לא עשתה לחמאס ולעזה – חיסלנו כמעט את כל בכיריו, פגענו ברוב התשתיות שלו, פירקנו כמעט את כל גדודיו ושיטחנו אזורים שלמים, בעיקר בצפון הרצועה. הפחתת היקף הסיוע ההומניטרי אכן תביא ללחץ על הנהגת חמאס, אך כדי להגיע לשינוי ממשי בעמדות של ארגון הטרור באמצעות עצירת הסיוע ההומניטרי נצטרך לעבור דרך משבר הומניטרי חמור ברצועת עזה – ייתכן שבהגעה למצב של רעב, מחלות וכדומה. נכון, הנשיא הנכנס לבית הלבן יהיה סלחן הרבה יותר בתחום הזה – ונראה שלכך הוא מתכוון כאשר הוא מבטיח לחמאס "גיהינום" שישולם אם לא ישוחררו החטופים. אך בעוד טראמפ יגבה את ממשלת ישראל בצמצום הסיוע, הוא לא יהיה אחראי להשלכותיו: מבחינת שאר העולם – האחריות למשבר ההומניטרי והמשמעות הגלובלית, ייתכן שגם בהיבטי החוק הבין-לאומי, תיפול על מדינת ישראל.
הנשיא הנכנס לבית הלבן יהיה הרבה יותר סלחן בנושא ההומניטרי. נתניהו וטראמפ בפגישה בפלורידה|צילום: AP - העברת חמאס מהשלטון: זה המנוף שעוד לא ניסינו. זה הסיוט האמיתי של ארגון הטרור העזתי. נחזור לנושא השיקום: נזכיר, הסיבה שאנשי הארגון מתעקשים על השיקום היא היכולת לספר סיפור של ניצחון – "שרדנו את התקפת ישראל, גירשנו אותה מרצועת עזה, ואנחנו נבנה עזה טובה יותר". אנחנו חייבים לשבש את הסיפור הזה, ואת זה אפשר לעשות רק דרך המחשה במעשים של אובדן השליטה האזרחית בעזה. המציאות בצפון הרצועה, במסדרון נצרים ובמעבר רפיח מאפשרת לראשונה מימוש מלא של מודל "היום שאחרי" באופן שיעצים עשרת מונים את הלחץ על חמאס. את כל השאר ניסינו, וזה לא פעל.
איך עושים זאת הלכה למעשה?
הרעיון הכללי הוא להשתמש בשלוש הטריטוריות שטוהרו ממחבלים – מרחב התוחמת הצפונית, מסדרון נצרים ופרוזדור פילדלפי – לכינונה של סמכות אזרחית חלופית שתיקח את השליטה האזרחית מחמאס, בעודה מאפשרת את חופש הפעולה הביטחוני של ישראל להתמודד עם איומים ולהמשיך בהשמדת ארגון הטרור.
לישראל יש רעיון ל"יום שאחרי". אומנם הוא לא פורסם לציבור, אך הרעיון כבר מוכר לרבים העוסקים בדבר. הוא מבוסס על "בורד" – מועצה בין-לאומית ערבית שתספק את המימון ואת הפיקוח העליון על שיקום הרצועה. המדינות החברות במועצה יהיו מדינות המפרץ ומדינות ערביות מהאזור, וכמובן ארצות הברית. גוף בין-לאומי זה יפעיל חברות קבלן, לצד גורמים מקומיים, בחלוקת הסיוע ההומניטרי ובשליטה בחוק ובסדר.
מודל זה בלתי ניתן ליישום, משום שחסרים בו סממני שלטון פלסטיני, ולפיכך המדינות הערביות לא יסכימו לתת ידן למודל שייתפס כשיתוף פעולה עם ישראל בדיכוי הפלסטינים בעזה ובכפיית משטר זר על יושביה. המדינות הערביות שמרכיבות את המועצה מושפעות מדעת הקהל ברחוב, ולכן יסרבו: הדבר האחרון שהן רוצות הוא להצטייר כמשתפות פעולה עם מה שנתפס בידי ההמון ברחוב הערבי כ"נכבה השנייה". מעבר לכך, מודל זה אינו מאיים על חמאס: הוא אפילו פותר בעיה מקומית עבורו – חלוקת הסיוע. חמאס ימשיך להלך אימים על מחלקי הסיוע, וחברות הקבלן ישלמו פרוטקשן ויעשו את העבודה המלוכלכת בעבורו.
הפתרון הוא בהוספת רכיב למודל הזה, שכבת ביניים אדמיניסטרטיבית, מעין ועדה קרואה. ניתן להתחיל את היישום של המודל התלת-קומתי הזה בשלושת המרחבים המטוהרים שצוינו מעלה. שכבה זו חייבת לכלול מרכיב של רשות פלסטינית, גם אם יהיה מדובר רק בכתב הסמכה פורמלי, אך ללא מרכיב זה לא נוכל לרתום את כל הגורמים שיאפשרו את המימוש שלו. נכון, גם אני חושב שהרשות הפלסטינית אינה מסוגלת לנהל את עזה עכשיו, אבל אי אפשר להימנע ממעורבות שלה, גם אם סמלית וחסרת שיניים בשלב הראשון, וגם אם זה רק כתירוץ מול העולם הערבי – תירוץ שיאפשר את הסרת חמאס.
לא מפתיע שהרשות הפלסטינית מסרבת לפתרון זה, כפי שפורסם לאחרונה: הרשות תמיד בחרה בדרך הגרועה מכול, ותמיד הצטיינה בהחמצת הזדמנויות. הפעם יש לאכוף זאת עליה, מאחר שכל הנדרש ממנה הוא כתב הסמכה (את העבודה בשטח יעשו אחרים), ומכיוון שיש מספיק מנופי לחץ עליה, ניתן לכפות זאת עליה. התנהלות זו היא עוד חיזוק לדרישה של מדינות המפרץ ושל ארה"ב לצורך לאכוף רפורמות עומק שישנו את הרשות הפלסטינית.
יישום המודל צריך להתחיל ללא קשר לעסקת חטופים: יישומו יגביר את הלחץ על חמאס. אפשר להחילו בצפון רצועת עזה ובציר פילדלפי תחילה. אותה "ועדה קרואה" של גורמי שטח פלסטיניים תפעיל קבלני משנה (אם חיצוניים, כגון חברות קבלן אמריקניות, אם מקומיים). הללו יחלקו את הסיוע ההומניטרי, יבנו אוהלים לעקורים ויתחילו במתן שירות אזרחי במקום השירות שנותן כיום חמאס. זהו מודל שניתן לשכפלו לכל הרצועה: שם אפשר להניע את האוכלוסייה בחזרה למרחבי השליטה, כמובן לאחר סינון דרך נקזים. מודל מוצלח שכזה ימחיש לחמאס איך ייראה העתיד אם לא יתפשר. אם הניסיון אכן יהיה מוצלח, חמאס יהיה חייב לעצור את המגמה הזאת – והדרך היחידה לעצור זאת תהיה עסקת חטופים.
לסיכום, כרגע כולנו שבויים של חמאס. אנו תלויים ברצונו ללכת לעסקה. חמאס, בהכירו בעובדה הזאת, איננו מוכן לוותר ולפיכך עלינו לשנות תפיסה. נדרשת שיטה חדשה להגביר את הלחץ עליו. ההגברה היחידה שלא נוסתה עד כה היא שלטון חלופי לחמאס. אין לוותר על נכסים קרקעיים ללא תמורה, ואפשר לשקול לצד זאת בקרה טובה יותר על הסיוע ההומניטרי.
כניסתו של טראמפ לבית הלבן מבטיחה לישראל גיבוי מוחלט: אנו נקבל את החימוש הנדרש, וגם גיבוי להגביר את הלחץ האזרחי על הרצועה. נוכל לחזור להילחם ברצועת עזה מתי שרק נחפוץ בכך. זו דרגת חופש חשובה, שחייבים לנצלה, והיא מאפשרת ניהול סיכונים. בשורה התחתונה: מפתח הלחץ הכי חשוב מצוי בידי ישראל. רק האיום על שרידותו של חמאס כארגון ישנה משהו, ואת זה עוד לא התחלנו לממש.
>>> האלוף (במיל') תמיר הימן הוא ראש אמ"ן לשעבר ומפקד הגיס הצפוני לשעבר. כיום הוא עומד בראש המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS)
