שאלת חידוש המלחמה הפכה לסוגיה פוליטית חמה. השר איתמר בן גביר התפטר בגללה ועמיתו השר בצלאל סמוטריץ' מאיים להפיל את הממשלה אם המלחמה לא תחודש. מנגד, יאיר לפיד, מנהיג האופוזיציה, כבר הכריז שהמלחמה באה אל קיצה. עם כל הכבוד לנבחרי הציבור, שאלת המשך המלחמה תוכרע הרחק מהכנסת. היא תלויה בעיקר במידת הציות של חמאס לתנאים שהציבה לה הקהילה הבין-לאומית והסכמתה למסור את ניהול רצועת עזה לממשל אחר. מבחינת ישראל, סיום המלחמה מחייב גם פתרון מלא של בעיית החטופים לצד יצירת מציאות שתשרת את האינטרסים הביטחוניים שלה. ספק רב אם כל הסוגיות הללו ייפתרו, ולכן הסיכוי להתחדשות המלחמה גבוה.
אחת הבעיות היא המתח שבין שאיפות חמאס לשקם את הרצועה לבין סירובה לוותר על הנשק. השימוש של חמאס באזרחים כמגן אנושי וברכושם כתשתית צבאית מציג אותה כמי שמקריבה אותם למען שרידותה. התפישה הזו נכונה לימי המלחמה, אך פחות מתאימה לימי רגיעה שבהם חמאס חוזרת להיות תנועה חברתית שדאגה לאוכלוסייה הרבה לפני שהפכה לארגון טרור. סגנו לשעבר של סינוואר, ח'ליל אל-חיה, סימן בימים האחרונים את השיקום בראש סדר העדיפויות של חמאס. הוא גם התייחס לפער שבין יחסה לציבור בעת המלחמה לעומת ימי השגרה והדגיש את החובה להפגין חמלה וסולידריות כלפי הציבור. מאנשיו דרש "להיות גברים בימי השיקום כפי שהיו גברים בימי המלחמה". אל-חיה רמז שתמו ימי האכיפה האלימה של חמאס בזמן המלחמה וכעת מתחיל עידן השיקום והחמלה.
אלא שישנו גם תנאי לשיקום שחמאס מתעלמת ממנו. המדינות שאמורות לתרום לשיקום הרצועה, ובראשן ערב הסעודית ואיחוד האמירויות, מתנות את סיוען בהתפרקות חמאס מנשקה ובסיום הממשל שלה. אלא שחמאס חושבת שתוכל לרבע את המעגל ולקבל הן את משאבי השיקום והן השלמה בין-לאומית עם הישארותה ככוח צבאי ברצועה. יש להניח שמנהיגיה מעריכים שמצוקת האזרחים תעודד את הקהילה הבין-לאומית לסייע לשיקום גם ללא פירוק חמאס מנשק בטענה שהאזרחים אינם אשמים. זוהי כמובן הערכה הגיונית. היא תחוזק ככל שעיתונאים יקבלו גישה רבה לכל חלקי הרצועה ההרוסים ויעוררו דעת קהל בנושא.
בחמאס סבורים שישראל לא תשוב ללחימה. ההנחה הזו מתבססת על הבטחת המתווכות וכנראה גם ממה שחמאס מזהה כתחושות ישראליות של מיצוי המנופים הצבאיים. תורמת גם העובדה שהנשיא טראמפ הצהיר על תמיכתו בהפסקת המלחמה והפעיל לחצים על כל הצדדים להגיע לעסקה. אולם בחמאס, כמו גם בישראל, נוטים לשכוח שלצד הצהרות השלום של טראמפ הוא הבהיר שימנע מחמאס להקים מחדש את מדינת הטרור שלה. בכירי ממשלו נשמעים לעיתים נחרצים אף יותר, כגון מזכיר המדינה מרקו רוביו, שקרא לסייע לישראל "להשמיד כל רכיב של חמאס".
לחמאס מסייעים גם המצרים, שלפני חודשים הסיקו שישראל לא תגשים את יעדי המלחמה ולכן מוטב חמאס מוחלש ברצועה מאשר צמיחת ביצת טרור ענקית לכל אורכה. מתוך הבנה זו פועלת מצרים לשכנע את הרשות הפלסטינית להסכים להקמתה של ועדה שתנהל את הרצועה. הצעה זו נידונה בין פתח וחמאס בחודשים האחרונים בחסות קהיר. למרות מאמצי חמאס ומצרים לשכנע את הרשות, זו מסרבת לחתום על הוועדה כיוון שאבו מאזן רואה בוועדה עלה-תאנה להמשך השליטה של חמאס, שמסרב לוותר על נשקו. חישובי חמאס כי תוכל להמשיך להחזיק בנשק ולהיות מעורבת בפועל גם בממשל, עשויים להתגלות במהרה כשגויים ולספק לישראל את ההצדקה לחידוש המלחמה.
לישראל עשויות להיות מספיק סיבות לשוב למלחמה, מעבר לרצון לעמוד ביעדיה המקוריים. המיידית שבהן היא סוגיית החטופים. למרות הצהרת הנשיא היוצא ביידן שהפסקת האש תימשך כל עוד נמשך המשא ומתן על השלב השני לעסקת החטופים, קשה להאמין שישראל לא תשתמש בלחץ צבאי אם המו"מ יקלע למבוי סתום. ייתכן מאוד שפעולה כזו אף תהיה מגובה על ידי ארצות הברית שאזרח שלה, החייל עידן אלכסנדר, אמור להשתחרר בשלב השני.
יתרה מזאת, גם לאחר הסכמה על קיומו של שלב שני ישנה אפשרות לא-מבוטלת שחמאס יטען, בשלב מסוים, שאין בידיו יותר חטופים - אך בפועל ישמור כאלו כפוליסות-ביטוח לכל התפתחות בעתיד. אם ישראל תאמין שחמאס משקרת היא עשויה לפעול והתפתחות כזו סבירה במיוחד בעקבות ההערכה שייתכן ולא נדע מה עלה בגורל חלק מהחטופים.
לבסוף, יש להניח ולקוות שאף ממשלה ישראלית לא תסכים לשיקום צבא הטרור של חמאס. כבר עתה מחדשת התנועה את שורותיה ב"מילואימניקים" שהוכשרו לפני המלחמה ובמגויסים צעירים שגויסו במהלכה באמצעות סיוע אזרחי. אף שמגויסים אלה אינם שווי ערך למחבלים המיומנים שנהרגו, הם עלולים לבנות מחדש את הכוח הלוחם של חמאס אפילו בעת הפסקת האש. רכזי הביטחון של יישובי העוטף כבר מדווחים על תנועות חשודות בקרבת הגדר, שהם מזהים כהתגרות של חמאס. גם מכונת ההסתה היעילה של חמאס שנפגעה קשות בזמן המלחמה חוזרת לפעול וממוקדת כרגע בערעור המצב ביהודה ושומרון, שם היא מזהה הזדמנות למוטט את הרשות הפלסטינית. גדודי הטרור המקומיים באיו"ש תחת השראת מודל 7 באוקטובר רוצים לתרום את חלקם למאבק, ובמיוחד בעקבות העובדה שלא חוו על בשרם את האסון שעזה חוותה. פער החוויות הזה עלול לא רק להביא להתערערות המצב הביטחוני באיו"ש, אלא גם לשמש כזרז לפעולה ישראלית עצימה בעזה.
לנוכח הבעיות הללו ולאור מציאות שמכילה יותר סימני שאלה מקריאה – מוקדם מאוד מלקבוע שהמלחמה הסתיימה. על ישראל אפוא לנצל את ההפוגה לא רק לריענון הנדרש כל כך לכוחותיה, אלא גם ובעיקר לתכנון מושכל של המהלכים המדיניים והצבאיים הבאים שלה מול אתגר מורכב ביותר.
>>> ד"ר הראל חורב הוא היסטוריון, מומחה לחברה הפלסטינית וחבר סגל במרכז משה דיין לחקר המזרח התיכון שבאוניברסיטת תל אביב