התפטרותו של הרמטכ"ל הרצי הלוי, ואיתו מפקד פיקוד הדרום ירון פינקלמן, היא צעד שהתבקש כבר תקופה ארוכה. מאז אמצע השנה שעברה כתבתי כאן כמה פעמים כי עיכוב תחקירי המלחמה, ואיתם מימוש האחריות הפיקודית, ואחריותם של הרמטכ"ל ושל מפקד פיקוד הדרום למחדלי 7 באוקטובר היא ישירה וברורה – ומעכבת גם את תהליך השיקום של צה"ל כולו.
מימוש אחריות המפקדים
עיכוב זה הוביל להתרופפות המשמעת בצבא, לחשד המזיק (והבלתי נמנע גם אם לא היה נכון) שכל מהלך שצה"ל עושה נועד להאריך את המלחמה ולהרחיק את עזיבתם של המפקדים הבכירים, ולעננה הכבדה שריחפה מעל הצבא כולו. צבא הוא ארגון שאם אין לו אתוס אין לו כלום; מימוש אחריותם של המפקדים הוא הציווי הראשון במעלה באתוס הזה.
מי ששומע את הקולות בתוך הצבא עצמו שמע היטב את הרחשים. בשנה האחרונה נוצרו סדקים ברמת האמון בין דרגי השטח, שנשחקו במלחמה הארוכה ביותר בתולדות ישראל, לבין הפיקוד הבכיר. הם לא באו לידי ביטוי בנכונות למלא משימות, אבל היה להם חלק - שגם בצבא מודים שהתפתח להיות משבר קשה בכוח אדם, בראש ובראשונה בנכונותם של קצינים להישאר בשירות קבע. זה לא נבע בהכרח מכך שהמפקדים הבכירים נותרו במקומם, אבל בלי האקט הזה, בלי האישוש שאין למעלה ממנו של אתוס האחריות, אי אפשר היה להתחיל בטיפול.
לרוע המזל, הדיון על אחריות המפקדים נגרר גם לתוך ביב השופכין הפוליטי. לנוכח חוסר האחריות המוחלט של הדרג המדיני (גם שר הביטחון גלנט לא מימש את האחריות עליה הכריז אלא פוטר), ובראשו ראש הממשלה, שבמקום להכיר באחריותו מתגולל על המפקדים ומשלח בהם את מכונת הרעל שלו, היה קשה יותר לדרוש מהלוי ופינקלמן לעשות את המובן מאליו.
לנוכח החשש המוצדק שהמינויים של נתניהו ושלוחיו בתפקידים הסופר-רגישים האלה יהיו חסרי אחריות כשם שהם בכל תפקיד אחר בישראל, נוצר חשש מוצדק מעזיבתו של רמטכ"ל ישר, הגון וענייני כמו הלוי. זהו העולם ההפוך והרעיל אליו גרר שלטון נתניהו את כולנו. טוב עשה הלוי שחתך את הקשר הגורדי הזה במו ידיו.
הרמטכ"ל גילה אזרחות יותר טובה מהדרג הנבחר
עכשיו הזמן שאותה מידה של אחריות תמומש גם בדרג המדיני. הקריאה לוועדת חקירה ממלכתית היא מסווה. ועדת אגרנט הוציאה את גולדה ודיין לא אחראים אישית; זעם המילואימניקים שהוא שהוליך אותם הביתה. עכשיו הזמן לדרוש, בעוצמה ובידיים נקיות, שהאחראי הראשי לטבח 7 באוקטובר ילך גם הוא. התירוץ של "נחכה לסוף המלחמה" נעקר מתחת לרגליו על ידי מפקד הצבא, כולל במכתב ההתפטרות של הלוי. באקט האחרון שלו כחייל, הלוי גילה אזרחות יותר טובה מהדרג הנבחר בישראל.
מילת אזהרה לשר הביטחון ישראל כ"ץ, שמאז מינויו לא החמיץ שום הזדמנות להשתלח בראשי הצבא, בשליחות נתניהו או מטעם עצמו (והם מצידם לא החמיצו שום הזדמנות להעניק לו הזדמנות לעשות זאת). רמטכ"ל איננו מנכ"ל משרד ממשלתי או מינוי פוליטי. זהו התפקיד הרגיש ביותר בישראל. יש רשימה של יורשים ראויים להלוי, הידועה לכולם. הם גם יהיו היחידים שיהיו מקובלים על המטכ"ל, שרבים בתוכו מתהלכים בלב כבד מזה יותר משנה.
מינוי לא ראוי משיקולים פוליטיים – יביא למשבר
מינוי לא ראוי, שייראה כנשיאת חן בעיני ראש הממשלה או גורם פוליטי אחר, עלול להביא למשבר שכמוהו לא ידענו מאז "מרד האלופים" במהלך מלחמת העצמאות. הוא עלול לפרק את המטכ"ל, ולשבור את הרוח בצמרת הצבא והרחק לתוך השורות. זמן רב לא הייתה אחריות שכזו מוטלת על כתפיו של שר ביטחון, שראש הממשלה שלו מצוי בניגוד עניינים עם המדינה שהוא מנהל והצבא שהוא אחראי עליו.
התפטרותו של הלוי מביאה לקיצה קריירה צבאית מפוארת, שעליה הוא ראוי להוקרה בשארית חייו, בעודו נושא – כפי שכתב הוא עצמו – את משא אירועי 7 באוקטובר. מצעירותו בצנחנים ובסיירת מטכ"ל, דרך שלל תפקידיו, הלוי בחר לעמוד על החומה ולשאת בתפקידים שבהם לטעות שלך עלולה להיות משמעות הרת אסון. מי שלא עמד שם חייב להוקיר אותו ולאת הצטיינותו לאורך כל הקריירה. אותם דברים אמורים, כמובן, גם ביחס לפינקלמן.
קור רוחו של הלוי בימים שלאחר 7 באוקטובר היה חיוני להתאוששותו המהירה של צה"ל ממצב פתיחה שאחרים לא היו עומדים בו. כרמטכ"ל וראש אמ"ן בעבר, הוא גם אחראי ישיר לדרך שבה התכונן צה"ל למערכה בצפון, שבה השיג מכה אופרטיבית מכרעת על האויב המסוכן ביותר של ישראל. הרצי הלוי זכאי להוקרת תודה כל יום מעכשיו, גם על הצעד המתבקש אך קשה מנשוא שעשה היום.
>>> עפר שלח הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי