נוכח האופטימיות המופרזת מוושינגטון, כאילו גם סוריה וגם לבנון הן מועמדות להצטרף להסכמי אברהם, צריכה ישראל לנהוג בשיקול דעת, שעיקרו: לא לעשות מה שלא צריך! נפתחו הזדמנויות חדשות גם מול דמשק וגם מול ביירות, אבל קטיפת הפירות דורשת סבלנות רבה וזהירות.
האמונה בחוגו של הנשיא דונלד טראמפ שסוריה ולבנון מבשילות למעבר ליחסי שלום עם ישראל, מצליחה לעוות את מחשבתם של כמה אנשים טובים אצלנו. וחבל! מוכרחים לראות את הדברים כפי שהם מבלי להכביר עליהם תקוות שווא ואשליות. נכון, יש הזדמנות לשינוי מערך היחסים עם שתי השכנות בצפון, אבל בעתיד הנראה לעין לא כדאי לתור אחרי מהפך שלם.
למשל, האמריקנים הבהירו לממשל החדש בלבנון שהם מצפים ממנו לנוע לקראת הודעה על סיום מצב המלחמה עם ישראל ונטישת יחסי האיבה. אחד מחברי הפרלמנט בביירות, ואיל בופאעור, כבר אומר במפורש שהובהר לנשיא החדש הגנרל ג'וזף עון שזו מטרתו של ממשל טראמפ. גם אם השליח המיוחד סטיב וויטקוף, שאיננו דיפלומט מקצועי, איננו מדייק לפעמים בהתבטאויותיו, המסר ברור: מצופה מהשלטון שקם בלבנון כתוצאה ישירה מן המכות שחטף חיזבאללה במהלך המלחמה, לאמץ מערכת יחסים אחרת מול ישראל. כל התקשורת הלבנונית מבינה זאת, וכך גם כל חלקי הקשת הפוליטית.
לממשל החדש בסוריה מעבירים האמריקנים מסרים דומים: הואילו בטובכם לנטוש את גישתו של הנשיא בשאר אסד לישראל, היפרדו מ"ציר ההתנגדות" וחפשו דרך להבנות חדשות גם אם אינכם בשלים לנורמליזציה מלאה, אפילו ביום שאחרי שהסעודים יעשו זאת.
התוצאה עד עכשיו היא שהנשיא הזמני של סוריה, אחמד א-שרע, איננו מדבר עוד על "הישות הציונית", אלא על "מדינת ישראל". הוא ממעט מאוד לגנות את התקיפות של חיל האוויר על מאגרי הנשק שנשארו מידי המשטר הקודם וחיזבאללה. הוא ממש משתמט מגינוי הפעילות הישראלית מעבר לגבול הגולן באופן שאגב מוציא מכליהם את האיראנים ואנשי חיזבאללה. לפחות בצמרת איחוד האמירויות סבורים שיש מקום להתקדם עם מי שנחשב שנים לג'יהאדיסט מסוכן. קודם כל, הם מציעים להגיע להבנות מוגבלות בנוגע לחוות שבעא (הר דב), שעודן שטח סורי גם אם חסן נסראללה תבע אותו ללבנון.
צריך לזכור, אנשיו של א-שרע אינם שולטים בכל המרחב שמדרום לדמשק. המיליציות שקמו לתחייה באזור זה, בעיקר זו בפיקודו של אחמד אל-עודה, אינן משתתפות בדיונים על כינון הממשל הבא בדמשק ומסרבות להתמזג בצבא הסורי החדש שמתכננים את הקמתו. כך גם הדרוזים במחוז א-סווידא. הדרוזים, שמפוצלים לסיעות חמושות שונות, אינם מניחים שאנשיו של א-שרע להיכנס לשטחם, אבל מאוד לא אהבו את הצהרות התמיכה הפומביות המיותרות של נתניהו. צריך לנהוג זהירות בנושא זה – לעשות יותר, לדבר פחות!
נזכיר: ישראל שולטת כעת על כ-460 קילומטרים מרובעים מעבר לגבול הגולן, ערב המלחמה. צה"ל נמצא 23 קילומטרים בלבד משערי דמשק וכ-30 כפרים ועיירות סוריים נמצאים למעשה בשליטתו. א-שרע ואנשיו אינם פוצחים במקהלת מחאות על המצב הזה. שעל כן, צריכה ישראל להדגיש שמדובר בצעד הגנתי זמני ולצרף לזה חידוש מיידי של מפעל השכנות הטובה להושטת סיוע לתושבי דרום סוריה, ובראש ובראשונה הפעלה מחדש של בית חולים השדה שפעם בשעתו על קו הגבול. צריך להפגין גם מול האוכלוסייה המקומית וגם מול א-שרע ואנשיו בדמשק שאין מדובר בכוונות התפשטות, ושגם ישראל מעוניינת במארג יחסים חדש עם סוריה, אם כי היא נאלצת לנקוט צעדי התגוננות.
הוא הדין בלבנון: צה"ל אוחז עכשיו ביותר מ-5 נקודות אסטרטגיות לאורך קו הגבול ומונע, למשל, מכפריים מא-דהירה לחזור לשכונות שנושקות לגדר. הכרחי לומר – בלי להתנצל! – שאלו צעדים שנועדו להגן על חזרת תושבי הצפון לבתיהם ולא לגרוע מריבונותה של לבנון. בניגוד למה שמתפרסם אצלנו, 6,000 החיילים של צבא לבנון שהוצבו מדרום לליטאני (פחות מ-10,000 שתוכננו להגיע לשם) עושים עד עכשיו עבודה לא רעה. עד כדי כך, שחיזבאללה הורה לכל לוחמיו שבתיהם אינם בכפרים שמדרום לליטאני לחזור לבתיהם. אין סיכוי שיהיה בלבנון בעתיד הנראה לעין רוב בפרלמנט להסכמים עם ישראל, אבל יש סיכוי למעבר ממערכת של עוינות פעילה למסגרת של הבנות ושיתוף פעולה.
לאמור: בלי לטפח חלומות שווא כמו שמנסים גם אצלנו וגם בוושינגטון לעשות, ובלי להיפרד מהקרקע הקשוחה של המציאות, יש מה להשיג בעתיד הקרוב במה שהערבים מתחילים לכנות "הגדה הצפונית".