כבר שנים שאנו מדברים על הפילוג בחברה הישראלית, על חברה קרועה ומשוסעת. אכן, לעיתים זה נכון. אולם מאז 7 באוקטובר אני רואה גם תמונה אחרת: עם מאוחד, מחובר, הנמצא ומופיע זה עבור זה. ברגעי השמחה, בכל שבת אנחנו חשים אושר כאילו היה זה בן משפחתנו שחוזר הביתה. אנשים מתאספים בכיכר עם המשפחות, עומדים בצמתים שבהם עוברים החטופים ששבו עם הדגלים, או צופים יחד בבתים מול הטלוויזיות.
גם היום, ביום הכואב הזה שלא הוגדר כיום אבל לאומי - זו התחושה המשותפת לכולנו. הביטו בתמונות מהכיכר: ישראלים מן השורה עומדים בקור ובגשם, אוחזים בדגל ובוכים יחד. תראו את התלמידים שלנו, שיוצאים מבית הספר עם דגלי ישראל ומתייצבים בצמתים שבהם תעבור שיירת החללים החטופים. הם מבקשים רק להיות שם, ללוות, להצדיע, ולבקש סליחה. זהו עם ישראל האמיתי.
ומעבר לגדר, ילדים בני אותו גיל מתקבצים לצפות בטקס המחריד של העברת החללים החטופים. הם ניצבים שם עם בנדנות של חמאס, חשים גאווה על חטיפת אם, ילד בן 4 ותינוק בן 8 חודשים, וגם סבא שבמשך השנים דאג להסיע פלסטינים מעזה לטיפולים רפואיים בבתי חולים בישראל. אותם ילדים והוריהם חווים תחושת ניצחון כשהם רואים חטופים מוחזרים בארונות. מיד לאחר מכן, הם אף דואגים להצטלם עם כלי הנשק של המחבלים - אלה מודל החיקוי שלהם. זהו החינוך ברצועת עזה, וזו הסביבה שבה הם גדלים.
תמונות אלה ממחישות שוב את מהות העם שלנו בישראל ואת ערכינו המשותפים. הן מזכירות לכולנו - שמאז 7 באוקטובר דבר לא השתנה בצד השני. השנאה נותרה אותה שנאה, ואם הייתה בידיהם היכולת, הם היו מנצלים את הפסקת האש כדי לחזור על המעשים הנוראיים של 7 באוקטובר.
אנחנו נזכור ולא נשכח. אך יותר מכל, חשוב שנשים לנגד עינינו את דבריה עפרי ביבס, אחותו של ירדן ביבס ודודתם של כפיר ואריאל ביבס: "ולכל הדורשים נקמה בשמנו - יש עוד 73 חטופים שצריך להחזיר. הכי חשוב ולפני הכול". לפני הכול.