אפתח בגילוי נאות, ליתר ביטחון, אף שלא בטוח שהוא מתחייב: אינני מכיר את יצחק עמית, מעולם לא דיברתי איתו וממילא לא דיברתי בזכותו או בגנותו. בשבחיו של יוסף אלרון דיברתי יותר מפעם אחת. אבל הסיפור כאן איננו אלרון או עמית - הסיפור הוא יריב לוין.
כאשר שר משפטים מכריז שאיננו מכיר בבחירת נשיא בית המשפט העליון, זו לא רק הפיכה חוקתית, מונח השמור בעיקר לאנשי אקדמיה ומשפט - אלא פגיעה קשה, יומיומית, במאות אלפי אזרחים הנזקקים לשירותי המערכת. אנחנו לא מצפים משר להיות יו"ר ועד העובדים של משרדו, אך כן מצפים ממנו - ולשם כך מממנים את עלויותיו - לתפעל ולשדרג ולשפר את שירותי משרדו.
לוין הוא טיפוס בעייתי. יש בו שאפתנות לוהטת כבושה בתוך סגפנות, יש לו משטמה סדיסטית למערכת המשפט. הוא איננו מביט בעיניים, דיבורו ממולמל, לא קווי, לא לוגי. לפני כשנה וחצי שלח אותו גדעון סער "להתאשפז".
הקרייריזם הכבוש של לוין פרץ ממסתורו כבר לפני כעשרים שנה בפעילותו בלשכת עורכי הדין. את האופוזיציה השמרנית בלשכה הוביל עו"ד ירושלמי, מומחה לדיני נזיקין, יראון פסטינגר. הוא נוהג לספר איך הוא ועמיתיו השמרנים נדהמו לראות את הימני הקיצוני הזה נוטש אותם וחובר לקואליציה השמאלנית בראשות ד"ר שלמה כהן, רק בכדי לקבל תפקיד או תואר.
"חזונו" של לוין הוא להפוך את ישראל למדינה של רשות אחת, כלומר לא דמוקרטית, או בלשון מעודנת: דמוקרטיה אלקטורלית ולא ליברלית. הוא הודה בכך בריאיון בערוץ 14. הוא אמר זאת לפני שנים רבות למי שהיה פעיל מרכזי בליכוד, שולי פנחס שמו. ה"פשרה" שהוא מציע מעבירה גם את הרשות השופטת לידי הפוליטיקאים. ב"בפשרה" זו ישנם פגמים המחייבים וניתנים לתיקון, למעט דרישה ילדותית אחת בלתי מתפשרת: הוא רוצה למנות לעצמו שופט צעצוע. הוא רוקע ברגליו כמו תינוק נרגן ובכיין ומתעקש על הצעצוע.
מנקודת מבט חברתית, סוציאלית, חומלת – רק מנקודת מבט זו - צריך לברך על הימצאותו של לוין בפוליטיקה. אילו היה פורש ופותח משרד עורך דין, דומני שנפש חיה לא הייתה פוקדת את משרדו. או אז מה היה על פרנסתו, משפחתו, כיצד היה מביא פת לחם לילדיו?
לחובת לוין נזקפים מכתבים סהרוריים ואמירות חצופות. על כולם עולה המכתב שכתב ליועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, המכיל ביטויים גדפנים כמו: אות קלון, חרפה, שפל מוסרי. תראו מי שמדבר: שר משפטים שהוא בן בית אצל משפחת פשע, מחובק ומנושק על ידה. לוין נוהג להתגאות בכך, שמנחם בגין, איש שלטון החוק ועליונות המשפט, היה הסנדק שלו. אלא שמאז עבר לוין לסנדק אחר.