את ישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט בנושא שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים, סיים דדי שמחי היקר באמירה ש"להבין מה הבעיה זה כבר 50% מהפתרון לבעיה". אין לי מושג אם שמחי התכוון לבעיות במתווה המוצע או בבעיות הקיימות בוועדה לבחירת שופטים, אבל נקודה זו האחרונה היא בדיוק זו עליה חשוב לי להאיר זרקור.
הצלחה אחת יש לשר המשפטים יריב לוין ולחבר הכנסת שמחה רוטמן: הטמעת האמירה כאילו ברור שיש בעיה באופן בחירת שופטים. אבל כלל לא ברור שיש בכלל בעיה. איך אני יודע? תשאלו את השרה אורית סטרוק.
בסיום ישיבת הוועדה לבחירת שופטים שבה מונו עשרות שופטים – וביניהם עו"ד אריאל ארליך ראש מחלקת הליטיגציה בפורום קהלת (משפטן ראוי לדעתי), כתבה השרה אורית סטרוק לחברי מרכז הציונות הדתית: "אפשר לציין בסיפוק שכמעט 100% מהיעדים שהצבנו לעצמנו - הושגו. ב"ה, מילאנו את בתי המשפט בעשרות שופטים טובים, שחלק גדול מהם לא היו זוכים להגיע לכך לולי המאמץ המשותף הזה שלנו". אם אורית סטרוק עמדה כמעט בכל היעדים שלה, בישיבה שבה הקואליציה כלל לא נכחה אלא הגיעה להסכמות מראש על רשימת השופטים שימונו, אז אין שום בעיה בכל הנוגע לערכאות הדיוניות.
אולי הבעיה, אפוא, היא בבית המשפט העליון? אם הבעיה היא ששר המשפטים לא יכול למנות לבית המשפט העליון דווקא את המשפטן/ים שהוא רוצה – אז אין שום בעיה. כל הרעיון בתיקון המוצדק של גדעון סער משנת 2008 המחייב רוב של 7 מתוך 9 הוא שתהיה הסכמה רחבה בין הפוליטיקאים מהקואליציה ובין שופטי בית המשפט העליון. זה מחייב שהמועמד שייבחר יהיה ברמה המקצועית הנדרשת וגם מקובל על הפוליטיקאים. הרעיון ששר המשפטים יוכל להכניס לערכאה השיפוטית העליונה כל מועמד - לא משנה רמתו המקצועית או התאמתו לתפקיד – רק כי הוא "שלו", מופרך. הרי אין כל תנאי סף ראויים כדי להיבחר לבית המשפט העליון, כל שנדרש זה עשר שנים ניסיון מקצועי כעורך דין, לא דרישה נוקשה מדי.
אם כבר, השינוי הנדרש בוועדה לבחירת שופטים הוא בכיוון ההפוך: קביעת ועדה מקצועית שתעשה סינון מקצועי של מועמדים. כמו כן, אין שום הצדקה לכך שפוליטיקאים יהיו מעורבים בבחירת שופטים בערכאות הנמוכות כמו בית הדין לתעבורה או בית משפט שלום. השינוי הנדרש הוא הוצאת הפוליטיקאים מהוועדה לבחירת שופטים, בוודאי בבחירת שופטים לערכאות הנמוכות, והחלפתם באנשי מקצוע ראויים.
ובכלל, זו גם המגמה הגלובלית: בעולם ניכרת מגמה הדרגתית של ניסיונות לצמצם את הפוליטיזציה בתהליכי מינוי השופטים, הענקת משקל גדל יותר לשיקול המקצועי על חשבון שיקולים פוליטיים, ומעורבות דומיננטית יותר של שופטים בהליך המינוי בערכאות שיפוט מקצועית וגם בערכאות בעלות סמכות לביקורת שיפוטית על חקיקה. ראו למשל תהליכים בשנים האחרונות באירלנד, בריטניה ובקנדה.
בישראל, הדבר אפילו חשוב עוד יותר. בית המשפט העליון משמש כערכאת ערעור בנושאים אזרחיים, מנהליים ופליליים, וגם כמעין בית משפט חוקתי כאשר הפניה אליו נעשית ישירות, כערכאה ראשונה, ולא אחת בתקיפה מופשטת של חקיקה. מדוח פעילות בית המשפט העליון לשנת 2023 עולה שרק מיעוט מהתיקים הם מסוג של בג"צים. כלומר, מרבית העיסוק של בית המשפט העליון הוא בערעורים מקצועיים ולכן החשיבות של ההיבט המקצועי.
גם הטיעון לפיו יש לשנות את אופן בחירת השופטים לפוליטי כדי לחזק את אמון הציבור במערכת המשפט – לא מחזיק מים. מחקרים שבחנו זאת באירופה, מראים שדווקא במדינות אירופיות שבהם יש בתי משפט חוקתיים שלהם נראות ואופי פוליטי לאזרחים, יש תפיסה נמוכה של מערכת המשפט בכללותה בכל הנוגע למדדי עצמאות שיפוטית והוגנות משפטית. כלומר, בניגוד לטענותיהם של המצדדים בשינוי השיטה, שלפיהן כדי לחזק את האמון הציבורי בבית המשפט העליון יש לחזק את הדומיננטיות הפוליטית במינוי שופטים, נראה כי יש מתח בין מינוי שופטים פוליטי ובין יכולתם של בתי המשפט לשמור על רמה נאותה של לגיטימיות חברתית, בייחוד בעידן של קיטוב פוליטי.
בסוף, בוודאי שאנחנו רוצים שבית המשפט העליון יישקף או ייצג את הציבור כדי שבית המשפט לא ייתפס ככופה את ערכיו בניגוד לרצון הציבור האוחז במערכת ערכים שונה. חשובה גם האחריותיות השיפוטית, כלומר ההיענות לחברה ולצרכיה. עם זאת, השיקול המכריע במערך השיקולים בהליך בחירת שופטים הוא הצורך להבטיח את בחירת המועמדים המתאימים ביותר. זאת לצד עצמאות שיפוטית שהיא ערך אינהרנטי לתפקיד השפיטה. שיטת הבחירה צריכה לקדם, במידת האפשר, צמצום השפעות חיצוניות על פעולת השפיטה. אנחנו כחברה רוצים שופטי בית משפט עליון ברמה גבוהה של מקצועיות ואיכותיות ובאופן שיבטיח עצמאות שיפוטית. השינוי הנדון בימים אלו בוועדת החוקה, חוק ומשפט מוביל בדיוק לכיוון השני: פוליטיזציה כשיקול המכריע ומקצועיות כשיקול שכמעט לא קיים. וכל זאת בלי שאין בעיה אמיתית. תשאלו את השרה אורית סטרוק.
>>> פרופ' יניב רוזנאי הוא סגן דיקן, בית ספר הארי רדזינר למשפטים ומנהל אקדמי משותף של מרכז רובינשטיין לאתגרים חוקתיים, אוניברסיטת רייכמן