הסיבה פשוטה: המתווה של אבו מאזן לכונן שתי ועדות, תחת שניים משריו, כדי להתמודד עם האתגרים העצומים ברצועה איננו אלא ניסיון להתרים לא פחות מ-39 מיליארד דולר לפקידות העצלה והמושחתת של הרשות הפלסטינית. ההצעה של מוחמד דרוויש, מנהיג חמאס בפועל, להתיר כינון מנגנון טכנוקרטי, שייקח אחריות, בעוד חמאס שומר על הנשק שנשאר בידיו, אינה מקובלת על אף אחת מהמדינות הנקראות למממן, למעט קטאר.
קטאר היא שהטילה במגעים לגיבוש ההחלטות שתאמץ הפסגה וטו על שיתוף הרשות הפלסטינית, אם כי לא תוכל למנוע מאבו מאזן לשאת נאום במליאה עצמה. באיחוד האמירויות מתעקשים - בעצת מוחמד דחלאן - על רפורמה עמוקה ברשות הפלסטינית בטרם יטו אוזן לדבריה. בצר לו, שלח אבו מאזן את יד ימינו חוסיין א-שייח אל הסעודים, אבל העלה חרס בידיו.
המצרים מתכננים נוסחה לפיה אומנם תקום ועדה אזרחית לניהול הרצועה, שתהיה קשורה אך לא כפופה לרמאללה ואילו הנשק של חמאס - כך בגרסה המקורית שניסחו - ייאסף למחסנים שעליהם יפקחו גדוד מצרי, גדוד אמירתי ואולי גדוד סעודי, בעזרת אנשי ביטחון אמריקנים ואחרים.
נזכיר: התוכנית האמריקנית מדברת על הכשרת עשרת אלפים צעירים עזתים - "שאינם תומכי חמאס מובהקים" - שיאומנו בעקבה ובסיני ויתפרסו בהדרגה מדרום לצפון, רק כחלוף שנה מרגע שתפורק הזרוע הצבאית של חמאס.
צא ולמד: לאיש אין תוכנית אמיתית לעזה, אבל אין זה מונע עימותים קשים בתוך הזירה הפלסטינית. החשוב ביותר הוא צבר המהלכים המזורז של חוסיין א-שייח למצב עצמו כיורש בטוח לאבו מאזן. תחילה ויתר א-שייח על תפקיד השר לעניינים אזרחיים, קרי: מי שמתאם את כל המגעים עם ישראל - והפקיד אותו בידי אחד מאנשי אמונו הוותיקים. אחר כך החל לפעול להדחת יריבו הגדול גנרל מאג'ד פרג' מתפקידו כממונה על כל מנגנוני הביטחון. הפיצוי אמור היה להיות בחירתו של פרג' לחבר הוועד המרכזי של פת"ח, אבל זקני התנועה הכשילו בינתיים את ההצבעה. כך, בסוף השבוע, שכנע א-שייח את אבו מאזן להוציא לגמלאות את גנרל נידאל אבו-דוחאן, שותף ותיק של פרג' שעמד בראש כוחות הביטחון הלאומי - הגדודים של הרשות הפלסטינית. זו החלשה משמעותית בעוצמתו הפוליטית של פרג'.
מנגד, ארגנו הקטארים, בעזרתו של מיודענו עזמי בשארה, כנס של 400 פעילים פלסטינים מכל רחבי הפזורה, לרבות כמה פעילי פת"ח מן הגדה, כדי ללחוץ למען שילוב חמאס באש"ף עוד בטרם תיקרא הרשות לשחק תפקיד כלשהו בעזה. אבו מאזן יצא, כמובן, מכליו ויחסיו עם הממשל בדוחה הידרדרו למשבר עמוק.
גם בחמאס - גם אם פחות בפומבי - יש עימותים קשים. מעל לכול אין הם מסוגלים לבחור מחליף קבוע לאיסמאעיל הניה. שנית, מוסא אבו מרזוק אינו היחיד בהנהגה שמבכה את מתקפת 7 באוקטובר ומעלה על דל שפתיו את האפשרות שחמאס ייאלץ להיפרד מנשקו. ובנוסף לזה, יש שם קושי גדול למצוא סידור לאסירים הוותיקים ששוחררו לאחרונה ולרבים מהם שאיפות לטפס להנהגה.
שעל כן, צפו בהמשך השבוע לטחינת מליצות בפסגה בקהיר, דחייה מסוגננת של תוכנית טראמפ לעזה, בלא שתונח על השולחן תוכנית פעולה מעשית לרצועה. את עזה זה לא יושיע, שיפוץ יוזמת השלום הערבית מ-2002 בהחלט ייתכן.