הסרטונים של מחבלי חמאס יוצאים ממחבואם, עולים על הטויוטות הלבנות בנשקים שלופים וחוגגים ברחובות עזה, מקיפים את החטופות, בעוד שהישראלים נאלצים לצפות מהצד - מחפירה, מכעיסה ושוברת את הלב. 15 חודשי לחימה עקובים מדם, שבהם החברה הישראלית שילמה את המחיר הנורא מכל בחיי טובי בניה ובנותיה מתוך מחשבה שאנו פועלים כדי להכריע את חמאס, רק בשביל לגלות שאין - לא הכרעה ולא הרתעה. חמאס חוגג "ניצחון".
ומה עם הפוליטיקאים? ודעת הקהל הישראלית? חודשים ארוכים שהקמפיין האגרסיבי להחזרת החטופים מכשיר את דעת הקהל לעסקה בכל מחיר, כשמנגד עומדים רוצחים שפלים הבזים לחיי אדם, והמחיר שהם דורשים לקבל בחזרה את החטופים הוא שחרור רבי-מרצחים שתכננו פיגועים והרגו עשרות - תינוקות, משפחות, צעירות וצעירים. לשחרור המחבלים יש מחיר דמים ודאי, הם יחזרו להוציא פיגועים בשטח ישראל, לשלוח רוצחים, לשחוט ילדים במיטותיהם.
שרי הציונות הדתית בחרו בדרך הקשה ביותר. מצד אחד נשארים בממשלה כדי לוודא את הימשכות הלחימה ושמירה על מוקדי הכוח, תוך שהם לא תולים תקוות בטיעונים מהעבר של הישארות בממשלה להשפעה "מבפנים". מהצד השני, הם וקהילותיהם חיים את מחיר המלחמה והטרור. איך יוכלו להסתכל בעיניהם הדומעות של ילדיהם וחברי קהילותיהם לאחר שהתבשרו כי רוצחי חבריהם ומשפחותיהם משתחררים מהכלא? איך יוכלו לשלוח את בני משפחתם לסבבי לחימה לאחר שחמאס קיבל דלק ו"סיוע הומניטרי"?
מדובר בהחלטה בלתי אפשרית, והם עשו אולי את הדבר היחיד שיכול להקהות את העניין: להצביע נגד העסקה בידיעה שתאושר, ומן הצד השני - לוודא שמוכנסים בהחלטות הקבינט תיקונים שמהווים את התנאי להישארותם העתידית בממשלה: הדרישה להמשך הלחימה ומיטוט חמאס, ולקיחת אחריות ישראלית על משאיות הסיוע ההומניטרי. תיקונים אלו הוכנסו כ"סעיף מיוחד" בהחלטת הקבינט.
וכאן, תרשו לי לתהות, האם באמת ישראל מסוגלת כעת, עם ההנהגה הצבאית והמדינית הנוכחית, לחזור להילחם ולהבטיח את השמדת חמאס? ובנוסף, האם יש לצבא ולדרג המדיני את הלגיטימציה לבקש מחיילי המילואים להתייצב שוב לקרב אחרי התאוששות חמאס?
לגיטימציה כזו אפשרית רק אם צה"ל ייערך למלחמה אחרת לגמרי מכפי שנוהלה עד עכשיו בעזה: מלחמה עם פינוי אוכלוסייה, ביטול שיטת הפשיטות ולחימה עצימה, עצירת הסיוע לידי חמאס וציוד החיילים להבטחת התוצאות שיעלו בפחות חיי חיילים. אלו, להבנתי, חלק מהסיכומים בין בצלאל סמוטריץ' לראש הממשלה ושר הביטחון. כל זה בגיבוי אמירה אמריקנית שחמאס לא ישלוט בעזה.
הרשו לי לסיים עם דמעות השמחה של השעות האחרונות, שמחוות כל לב במדינת ישראל, לאחר המפגש של החטופות החיות עם בני משפחותיהן, ובד בבד בחרדה נוראית מהמחבלים שיפגשו גם הם את בני משפחותיהם. ראוי לסיים באמירה הנצחית: עם ישראל חי.
>>> אידית דרויאן היא יועצת אסטרטגיה ותקשורת