האתגרים העומדים בפני הרמטכ"ל ה-24 של צה"ל, רב-אלוף אייל זמיר, אדירי ממדים. קשה להגדיר "פינה שקטה" מסביב, והאתגר בהצגת המצב הוא מה לא להכניס לרשימה: המציאות היא שאפילו יציבות השלום עם ירדן ועם מצרים בסכנה. יש איומים גלובליים המשתרעים מסין ועד ארה"ב, ואפילו הטרור הג'יהאדיסטי האיסלאמי מבית מדרשו של דאעש עלול ללבוש צורה של מדינה בסוריה.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
הבעיות והאתגרים רבים, אך את הדחופים אפשר לתחום לשבעה: שניים חיצוניים (חמאס ואיראן) וחמישה פנימיים. הרמטכ"ל נדרש להלך על החבל הדק שבין האתגרים החיצוניים ולבנות את רשת הביטחון שתבטיח את אמון הציבור בצה"ל – מכיוון שמתחת לחבל פעורה תהום עמוקה של ויכוח פוליטי, מאבק ערכי וחישוב מחדש של הזהות הלאומית-ישראלית בנקודת המפנה שאנו מצויים בה, בין ברית גורל לברית ייעוד.
אייל זמיר, שאותו אני מכיר שנים רבות, הוא קצין ערכי, מקצועי, ישר ונבון. בהיותו קצין שצמח בחיל השריון הוא מביא ללשכת הרמטכ"ל רוח חדשה: רוח של תכליתיות שריונאית, עם החיבה לסדר, למשמעת ולחשיבות של הפשטות.
בעיתוי הנוכחי דומה שתכונות אלו מכינות אותו בדיוק לשבעת האתגרים המרכזיים הניצבים מולו היום:
- אתגר השליטה של חמאס בעזה. לא משנה מה יוחלט לגבי שלב ב' של עסקת החטופים, חמאס נשאר שולט בעזה. מציאות זו נובעת מהיעדר החלטה בזמן על כתובת אזרחית חלופית, מורכבת להכלה. אם לא נעשה דבר, אז כנראה לא למדנו כלום, מכיוון שאם חמאס נשאר לשלוט בעזה, הוא ישקם את יכולותיו ובסופו של דבר יחזור האיום על יישובי הדרום. לפיכך נדרש פתרון שיהיה על הסקאלה שבין פתרון מוטה צבאית לזה המוטה מדינית:
פתרון מוטה צבאית הוא כיבוש רצועת עזה – הטלת ממשל צבאי למשך כמה שנים והחלפתו בתהליך מדיני עתידי בישות שהחליט עליה הדרג המדיני; הפעם בתמיכה אמריקנית, וללא מלחמה רב-זירתית, ובלי ספירה דקדקנית של מספר משאיות הסיוע שנכנסות או לא נכנסות לרצועה. אך ספק אם מבחינה מדינית יש לכך לגיטימציה בין-לאומית ופנימית. חשוב להבהיר כי אין זו תוכנית טובה להחזרת החטופים: אם מטרת המבצע היא הגברת הלחץ לשם הגעה לעסקה, הרי ממשל צבאי לא יועיל פה – צריך שחמאס יהיה צד לעסקה, ואם כך יש לתכנן מהלך צבאי שונה בתכלית.
פתרון מוטה מדינית הוא אימוץ מודל איו"ש בעזה, קרי שלטון אזרחי פלסטיני ואחריות ביטחונית ישראלית. כשם שחמאס נוכח באיו"ש, כך, לצערנו, סביר שיישאר בעזה. נראה שהוא ימשיך להיות ארגון התנגדות, אבל הפעם תהיה לו תחרות כפולה: ישראל תילחם בו צבאית, והסמכות הפלסטינית בעזה תילחם בהשפעתו האזרחית, הפוליטית והכלכלית. אגב, בלי ששמנו לב, ממשלת ישראל אישרה מודל שכזה במעבר רפיח – כך שתקדים כבר יש.
כשם שחמאס נוכח באיו"ש, כך, לצערנו, סביר שיישאר בעזה|צילום: רויטרס - האתגר האיראני. איראן איבדה את שלוש המשענות של הביטחון הלאומי שלה: השלוחים לא משפיעים על ישראל, גם מעמד של מדינת סף גרעינית לא מרתיע את ישראל מלתקוף את איראן, וצבאה לא מגן כראוי מפני היכולות הישראליות.
לכאורה מדובר בחדשות טובות, אך מהיכרותנו את האיראנים הם לא יוותרו: הם עקשנים, חכמים, יוזמים ומפתיעים. הם ימצאו דרך לשקם ולשנות את תפיסת ההתנגדות מחדש, והאיום המטריד ביותר הוא שינוי התפיסה בנושא איום הגרעין. אם תחליט איראן להפוך למדינה גרעינית, אנו נידרש לתקוף מהר ככל הניתן לפני שמצב זה יתקיים. האתגר יכול לתפוס את הרמטכ"ל זמיר בחודשים הראשונים לתפקידו. ההחלטה על השמדת מתקני הגרעין במקרה של פריצה איראנית היא מורכבת למימוש אך פשוטה להחלטה. ההחלטה המורכבת יותר היא תקיפה מקדימה. הדילמה המרכזית תהיה אז: האם תמנע תקיפה שכזו מאיראן להגיע לפצצה גרעינית? או במילים אחרות, לכמה זמן ידחה מהלך שכזה את פרויקט הגרעין? הסיכון הגדול הוא שתקיפה תעשה בדיוק את ההפך – היא תדחוף את איראן לפצצה, וסביר להניח שבעזרת קוריאה הצפונית.
ההחלטה על השמדת מתקני הגרעין במקרה של פריצה איראנית מורכבת למימוש אך פשוטה להחלטה. המתקן באיספהאן|צילום: רויטרס
הנשיא דונלד טראמפ רואה עצמו כ"אומן העסקאות", ולכן סביר שהוא מעדיף ללכת להסכם (הוא גם התבטא כך לאחרונה). הרמטכ"ל צריך להחליט איך הוא משתלב ומשפיע. האם צה"ל ומערכת הביטחון ינסו להשפיע על הגעה להסכם טוב יותר – או יעמדו מנגד בעוד הדרג המדיני יוביל זאת? ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא גדול המתנגדים להסכם גרעין. סביר שהוא מתנגד למעורבות הדרג הצבאי (ואמ"ן) במו"מ בנושא – וזו עוד נקודת מחלוקת אפשרית בין הדרגים. ההחלטה הקלה של הרמטכ"ל היא להיערך לתקיפה באיראן, ההחלטה הקשה היא לגבש עמדה מקצועית שתבטיח הגעה להסכם טוב יותר, ולעמוד מאחוריה – גם אם היא סותרת את תפיסת ראש הממשלה. - אתגר האמון ושיתוף הפעולה בין הדרג המדיני לצבאי. מערכת היחסים העכורה שבין שר הביטחון לרמטכ"ל שיצא אתמול הרצי הלוי היא נקודת שפל של תהליך הידרדרות ארוך. לא ברור מתי התחיל המשבר, אבל הוא נוכח ומשפיע באופן שלילי על הצבא. המציאות היא שממשלת ישראל אינה סומכת על המטה הכללי של צה"ל: ישנה תחושה בממשלה כי נדרשים אלופים אחרים, "התקפיים", וכי "דור הניצחון" הוא דור המפקדים הטקטיים של מלחמת חרבות ברזל, והוא שונה מדור "אלופי הקונספציה".
המשבר כנראה החל בראשית שנת 2023, עם ההשלכות של הרפורמה המשפטית והמחאה כנגדה. התחושה הרווחת בקרב שרי ממשלת ישראל הייתה שצה"ל פועל נגד הממשלה, יש שראו זאת כמעט כהפיכה צבאית. והביקורת המרכזית הייתה שהרמטכ"ל אז והאלופים לא פועלים באופן יעיל נגד הסרבנות / הפסקת ההתנדבות / מחאת המילואים / מחאת אחים לנשק וכו' – כל אלו העמידו לכאורה את הצבא ומפקדיו כנגד הממשלה.
המתיחות עם ההנהגה נוכחת ומשפיעה באופן שלילי על הצבא. טקס חילופי הרמטכ"ל|צילום: לע"מ
המתיחות הסלימה למשבר היסטורי, כאשר הצבא לא עמד במשימת ההגנה על מדינת ישראל באסון 7 באוקטובר: התסכול של הדרג המדיני הפך לזעם ולניכור. בראשית המלחמה הצבא הוא שהתאושש ראשון, והרמטכ"ל הלוי הוא שדרש לתמרן בעזה, בניגוד לרעיונות אחרים. הדבר גרם לדעיכה זמנית במתיחות, אך זה היה רק לפרק זמן קצר. פיטורי יואב גלנט מתפקיד שר הביטחון בנובמבר 2024 סימנו את נקודת המפנה. הגיבוי לצבא נגמר, שעון החול של הלוי אזל וההחלפה יצאה לפועל.
לאייל זמיר כל הנתונים לשקם את המצב. הוא זוכה לאמונו האישי של ראש הממשלה. כשהיה סגן הרמטכ"ל תמיד נקט גישה ניצית ("התקפית") בדילמות מבצעיות. אסון שמחת תורה התשפ"ד לא דבק בו, והוא מכיר היטב את ההתנהלות בין הלשכות של הדרג המדיני וזה הצבאי. ובאשר להאשמות בקרבה יתרה למשפחת נתניהו – מהיכרותי את האיש, הדבר נראה לי מופרך מהיסוד.
מצב הפתיחה הטוב מחזיר את הרמטכ"ל למעמדו הראוי. זו עמדה המאפשרת לו לעמוד על דעתו המקצועית, גם בוויכוח עם הדרג המדיני. אל לו לפחד מעימותים – הם יגיעו, אך במצב הנוכחי הרמטכ"ל חוזר להיות האיש החזק ביותר במערכת הביטחון. - אתגר חוק הגיוס. המלחמה הציפה אל פני השטח את נושא השוויון בנטל, באופן שיהיה קשה להעלימו מחדש. הצורך המבצעי, בשילוב התסכול מכך שרבים ומצוינים נפלו במלחמה בעוד אחרים מסרבים לשרת כלל, יוצר מצב אבסורדי. גיוס החרדים הוא כיום קונצנזוס בקרב כל הציבור הציוני בישראל, אך הוא עומד בסתירה לאינטרס הפוליטי.
עמדתו המקצועית של צה"ל היא שהחל משנת 2026 הוא יהיה ערוך לקלוט את כל מחזור הגיוס החרדי. עמדה זו מנעה ברגע האחרון חקיקת חוק פטור (גיוס של 4,800 ללא עיצומים אישיים ועל פי בחירת ראשי הישיבות), שהיה מוביל למשבר. הממשלה תעדיף שיחוקק כל חוק גיוס שהחרדים יקבלו, ומאחר שהם כבר קיבלו את "חוק ה-4,800" (יעד המגויסים לשנה מאוכלוסייה זו), יהיה לחץ על הרמטכ"ל לשנות את עמדתו ולחזור למספר זה.
להערכתי, זמיר לא ישנה את דעתו. מהיכרותי עם יושרתו המקצועית, ועם הכבוד שהוא נותן לעבודת מטה מסודרת, הוא לא יפסול את העבודה המקצועית שבוצעה באגף כוח האדם (אכ"א) רק בשל לחץ חיצוני. ואם אומנם יעשה זאת, מדובר במשבר מנהיגות חמור, ובפועל זו תהיה הבעת חוסר אמון בראש האגף דדו בר כליפא, עד כדי הדחתו (אגב, האלוף דדו נחשב ל"קצין התקפי מדור הניצחון").
שינויים רבים כבר ביומו הראשון בתפקיד. הרמטכ"ל אייל זמיר בישיבה הראשונה של פורום מטכ"ל החדש|צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון
לפיכך, הרמטכ"ל נשאר עם האתגר של גיוסם המלא של חרדים לצבא. הוא נדרש להכין התנאים המאפשרים את גיוסם, בלי לאבד את ממלכתיות צה"ל, בלי לפגוע בשירות הנשים בצה"ל ובלי לשנות את הערכים והנורמות של צה"ל. האתגר המיידי יהיה האכיפה כנגד עריקים. כמי שגדל על ברכי משמעת השריון, יש לו אפס סובלנות לעריקות ולסרבנות. יש לקוות שגם במקרה הזה כך ינהג הצבא. הסיכון הוא שפעולה נחושה בנושא תיתפס כעמדה מתריסה פוליטית, מכיוון שהיא מסכנת את יציבות הממשלה. - אתגר הלמידה, התחקיר והחקירה. הכשל בפתיחת המלחמה, וכן ההתנהלות במהלכה, מחייבים תחקיר אמת. הפקת לקחים ולמידה יסודית מביאים לשינוי של ההתנהגות ושל הארגון. עד כה נוהלו התחקירים באופן מרושל: לעיתים הם התמשכו על פני פרק זמן רב מאוד, לעיתים היה ניגוד אינטרסים (מתחקר המתחקר את עצמו), ההצגה לציבור הייתה בעייתית, ועד כה לא ננקטו שום צעדים פיקודיים כנגד קצינים שנכשלו (הדחה או השעיה על רקע כשל מקצועי – למעט קצינים שקיבלו זאת עליהם).
האתגר של הרמטכ"ל החדש יהיה קשה, משום שעבר כל כך הרבה זמן והרבה אנשים תוחקרו באופן לא מקצועי, כך שיהיה קשה להגיע לחקר האמת. הרצון המובן להציג את חצי הכוס המלא (ההתאוששות והניצחון הטקטי) עלול להביא לשביעות רצון עצמית, שתקשה על למידה מכישלון אף שכישלון הוא גם מנוע למידה מצוין. בתקופת הרמטכ"ל עשויה לקום ועדת חקירה ממלכתית: פעולתה יכולה להשפיע על התנהלות הצבא ולהקשות את השגרה ואת הלמידה. זה נכון, אך עמדת הצבא אינה רלוונטית. ועדת חקירה ממלכתית היא אינטרס מדיני, ערכי ולאומי. הרמטכ"ל מחויב בקידומה, גם אם אין פעילותה נוחה לשגרת הארגון שהוא מוביל.
הרמטכ"ל מחויב בקידום ועדת חקירה, גם אם אין פעילותה נוחה לשגרת הארגון שהוא מוביל|צילום: דובר צה"ל - אתגר בניין הכוח. דווקא התוספת הנדיבה לתקציב הביטחון מחייבת ריסון ובקרה. בניין כוח מהיר המבוסס על טראומה לא יוביל לצבא טוב יותר. הוא עלול להביא לצבא מנופח, יקר, בזבזני, שלא יוצר יכולת מבצעית טובה יותר. כדי לבנות את הצבא בצורה נכונה, נדרש להסכים על איום הייחוס – וכנגזרת מכך להחליט מה המענה. וכאן יש שתי אסכולות:
האסכולה הראשונה רואה בכשל 7 באוקטובר צלצול השכמה, שמחייב בנייה של צבא גדול ומכריע – צבא שערוך באופן קבוע מול יכולות האויב. האסכולה השנייה רואה בהישגי הצבא במלחמה (בעיקר מול הציר השיעי) הזדמנות לניהול סיכונים: האיומים פחתו באופן ניכר ומצבנו הביטחוני, מבחינה צבאית נטו, הוטב לעומת מה שקדם למתקפת הפתע.
לא משנה איזו גישה תאומץ, הצבא נדרש להיערך מול הכרעה ברורה של ממשלת ישראל בנושא, וראוי שהיא תפורסם לציבור תחת הכותרת "מסמך מדיניות הביטחון הלאומי של ישראל". כנגזרת מכך, על הרמטכ"ל לכתוב מסמך "אסטרטגיית צה"ל" חדש (וגם אותו יש לפרסם לציבור כפי שבוצע ב-2015). לא מדובר ב"רק ניירות": זהו מסד תפיסתי מוסכם שעובר דיון ציבורי, ויש בכך חשיבות רבה. גם אם יוחלט להגדיל את הצבא, הירידה הזמנית באיום המיידי מזמנת הזדמנות. יש פה זמן לעבוד לאט ויסודי, ויש מקום לדיון מקצועי פומבי החורג מגבולות הצבא בחדרי הדיונים הסגורים (מהיכרות אישית, לא הכול שם מסווג).
זמיר נשאר עם האתגר של גיוסם המלא של חרדים לצבא|צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
האתגר הבולט ביותר בבניין הכוח יהיה נושא ההרכב החברתי של הפיקוד בלחימה. הצבא אינו ארגון שוויוני, אך אם רק חלק מהציבור נושא בנטל הפיקוד והלחימה – זה סימפטום של בעיה עמוקה יותר. דומיננטיות של מגזר אחד עלולה ליצור בעיות בשוויון הזדמנויות בקידום ובמינוי של אנשים טובים. אין זו בעיה חדשה: בעבר הרחוק הגיעו המפקדים הקרביים בעיקר מההתיישבות העובדת. גם אז לקבוצה קטנה הייתה דומיננטיות לא מאוזנת בפיקוד על הצבא. כאז כן היום, הסכנה היא מציאות שבה קבוצת לחץ חיצוניות משפיעה על הצבא – החל במינויים בתוך הארגון (קידום של "אנשינו" ודחיקת "האחרים"), וכלה בנורמות ובערכים. - האתגר הערכי-נורמטיבי. צה"ל נתון במלחמה ארוכה. מתח מבצעי ארוך מביא לנורמות בעייתיות, ולאחרונה התגברו העדויות על כך, עדויות מהשטח. יש דעיכה של המשמעת: שימוש לא חוקי ב"שאווישים" (משרתים בערבית), חוסר סדר ושליטה בתרומות (סחר בתרומות), תופעות של "לקיחת מזכרות", ענידת תגים לא מאושרים, לבוש לא תקני (מדי ב', מדים טקטיים לא תקניים וכו') – וגם היקף תאונות מבצעיות חריג שראינו בשלבים האחרונים של הלחימה בצפון הרצועה, דבר המעיד על שחיקה.
העובדה שהמלחמה התקיימה ברציפות למחאה על הרפורמה המשפטית הביאה רבבות מילואימניקים, שהיו משני צידי המתרס, לשירות צבאי ארוך. ומי שמכיר את האווירה במילואים יודע שאין חומת אש בין הדעות הפרטיות ובין ההתנהלות על מדים. המצב שבו היקף אדיר של אנשי מילואים משרתים זמן רב יחד יוצר חשיפה רחבה לחדירת אג'נדות פוליטיות בצבא. ערבוב זה מחייב סדר ומהר. יש לחזור לקוד האתי של צה"ל, להקפיד על הערכים ועל הסמכות של הפוקד.
יש לחזור לקוד האתי של צה"ל, להקפיד על הערכים ועל הסמכות של הפוקד. ארכיון|צילום: דובר צה"ל
ייתכן שיש צידוק למי שמערערים על הכללים: ברור כי הכישלון מחייב שינוי. אך יש לזכור – הוראות הפתיחה באש, רוח צה"ל ותורת הלחימה (תו"ל) נקבעות במטה הכללי. זה צבא. רק ועל פיהן יש לפעול. כל ניסיון ליצור הוראות אחרות, ולראות באלו הקיימות ככאלה שמיישמות רוח של צבא שאינו נאמן ל"עקרונות הלחימה היהודיים" הוא משבר פיקודי חמור. אם רוצים לשנות את הקוד האתי, או את הוראות הפתיחה באש, או את תורת צה"ל, יש לקיים תהליך סדור. שינויים הם דבר חיובי, אך יש לקיימם בתבונה ובאחריות ובהתבסס על מידע וידע, ולא באופן שטחי ופופוליסטי.
סיקור נרחב:
הדחה בפועל: דובר צה"ל הגרי לא יקודם - ויפרוש מהצבא
המינויים הראשונים של זמיר: עשור לפיקוד הדרום, איציק כהן לאגף המבצעים
תמה ההקפאה: שורת המינויים החדשים בצה"ל - רגע אחרי כניסת הרמטכ"ל לתפקידו
הרמטכ"ל זמיר באיגרת לחיילים: "מכאן נשואות פנינו לכיוון אחד - ניצחון והכרעת האויב"
הרמטכ"ל היוצא הרצי הלוי: "נחוצה הקמת ועדת חקירה ממלכתית, צה"ל חווה יחס משתלח"
לסיכום
אף שדומה כי ההתמודדות של הרמטכ"ל החדש עם האתגרים החיצוניים היא חשובה יותר, האמת הפוכה. האתגר החיצוני יזכה למענה – לא חסרים "אסטרטגים" במדינת ישראל, והאויב כבר יצר את ההכרח לטפל בהם. האתגרים הפנימיים הם רק של הרמטכ"ל, אף אחד לא ישתתף איתו בזה. הדחקה, דחייה, התעלמות – כל אלו לא יעזרו. ואם חס וחלילה לא נפעל בנחישות בתחום זה, יגיעו תקלות ונשלם מחיר כבד.
המשבר הוא ההזדמנות הגדולה ביותר של הרמטכ"ל. הוא רק צריך להכיר במשבר, ולא להתעלם ממנו. בשעה שהוא מעמיק בבעיות הביטחוניות החיצוניות, שהן תמיד האזור ה"נוח" יותר לעיסוק עבור אנשי צבא, הוא חייב לנסח אסטרטגיית התמודדות לשיקום מצבו של הצבא ויחסי הצבא והחברה.
>>> האלוף (במיל') תמיר הימן הוא ראש אמ"ן לשעבר ומפקד הגיס הצפוני לשעבר. כיום הוא עומד בראש המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS)
