ספק רב אם המיליארדר ביל גייטס שמע אי פעם על פנחס ספיר ז"ל, אבי הכלכלה הישראלית. אולם, כשנכנס גייטס לפגישתו עם הנשיא הנכנס דונלד טראמפ לפני כשבועיים, הוא הגשים למעשה את אחד ממשפטיו המפורסמים של ספיר: "אף אחד לא קיבל סטירה על עודף חנופה". גייטס, שתרם כ-50 מיליון דולר לקמפיין של קמאלה האריס, עשה את מה שרבים מעמיתיו המיליארדרים עושים בשבועות האחרונים: הולכים לקנוסה, או כפי ראוי לקרוא לכנותה כיום - מאר-א-לאגו.
הצצה ברשימת התורמים של אירוע ההשבעה שיתקיים היום מגלה שישנם לא מעט אנשים שהזדהו בעבר דווקא עם הצד הדמוקרטי של המפה, וכאויבים מושבעים של טראמפ: ג'ף בזוס, הבעלים של אמזון ו-הוושינגטון פוסט, תרם לאירוע מיליון דולר וכך גם טים קוק מאפל. מארק צוקרברג, שלפני ארבע שנים בדיוק סגר לטראמפ את חשבון הפייסבוק, תרם מיליון דולר להשבעה, ועל הדרך ביטל את בדיקת העובדות של הרשת החברתית, הכה שנואה על טראמפ. השיא היה צירופו לדירקטוריון פייסבוק של דיינה ווייט, נשיא ה-UFC וחברו הטוב של הנשיא הנבחר. כך, למי שלא הבין, נראה באמת ניצחון מוחלט.
אילי הון כמו אילון מאסק, פיטר ת'יל ומארק אנדרסון עברו לצד של טראמפ עוד לפני נובמבר, אבל מאז ערב הבחירות ובמיוחד לאחר הודעתו של טראמפ על מינוים של ברנדון קאר ליו"ר רשות התקשורת הפדרלית (FCC) ושל אנדרו פרגוסון לראש נציבות הסחר הפדרלית (FTC), ענקיות הטכנולוגיה והתקשורת האמריקנית רועדים. ולא רק הם.
קדנציה ממוקדת ושמרנית
דונלד טראמפ שב אל הבית הלבן וכל הסימנים מעידים שזו עומדת להיות קדנציה שונה לחלוטין ממה שראינו בקדנציה הראשונה שלו. ראשית, הצוות של טראמפ נבחר בקפידה, בראש ובראשונה על פי קריטריון הנאמנות. ההתפטרויות ההמוניות וההדלפות הבלתי נגמרות במהלך הקדנציה הראשונה של טראמפ נבעו בעיקר כי הצוות הקרוב לנשיא לא היה נאמן אליו, אלא לממלכה. ובכן, לא עוד. כמעט כל אחד ממינוייו החדשים של הנשיא כבר הוכיח את נאמנותו גם ברגעים הקשים, לאחר אירועי הגבעת הקפיטול. בניגוד לקדנציה הראשונה, הצוות החדש מורכב מאנשים עם תפיסות עולם ברורות, עם רעב אדיר לשינוי ובעיקר עם ניסיון.
האדם החשוב בקדנציה הקרובה אמורה להיות סוזי ויילס, ראשת הסגל של טראמפ. ויילס, שניהלה בהצלחה את קמפיין הבחירות האחרונות, אמורה לוודא, בין היתר, מי מדבר עם הנשיא ומתי. אחת הרעות החולות בקדנציה הראשונה הייתה סביב הכאוס בלשכתו של טראמפ, העובדה כי מספר הטלפון שלו היה ידוע לרבים, כולל עיתונאים. טראמפ שוחח בנושאים חשובים עם ידידים ומכרים, אבל גם עם כל מי שהתקשר. ויילס לא תיתן לזה לקרות יותר, גם אם מדובר בבני משפחה. היא צלחה בגאון לא מעט משברים במהלך הבחירות, כולל שני ניסיונות התנקשות, פריצה למחשבים ואין-ספור פליטות פה.
הנשיאות של טראמפ תחל, מיד לאחר הטקס החגיגי, בחתימה על עשרות רבות של צווים נשיאותיים, אשר אמורים להיות הירייה הראשונה בקדנציה מאוד ממוקדת ומאוד מאוד שמרנית. אין באמת סיבה שתוכניותיו של טראמפ, כפי שהוצגו על ידו במהלך הקמפיין וגם בידי אנשיו בחודשים שחלפו מאז בחירתו, לא יתממשו. הוא שולט שליטה מלאה בסנאט, נהנה מרוב גם בבית הנבחרים, ומפעיל מערכת משומנת של תקשורת המונים, בראשות רשת X של אילון מאסק, וארגונים חוץ-מפלגתיים שאמורים להפעיל לחץ על חברי קונגרס וסנאטורים סוררים.
גרובר קליבלנד, הנשיא ה-22, היה הנשיא האחרון שחזר לקדנציה נוספת, אחרי שהפסיד, אבל דונלד טראמפ הוא בהחלט לא קליבלנד. יש כאלו שמקווים שהקדנציה השנייה שלו תדמה לזו של ריצ'רד ניקסון (ללא סופה המר – טראמפ כבר סיים עם הפרק הפלילי בחייו). גם ניקסון היה נחשב כנץ רפובליקני, אבל בחר לטוס לסין ולנסות דברים לא קונבנציונליים כדי לקדם שלום. טראמפ טס לפגוש את מנהיג קוריאה הצפונית, אבל לא המשיך מעבר לכך. קשה היה להתרשם שמהלכיו המדיניים הם תוצאה של מחשבה מדינית עמוקה, כמו זו שהפעיל קיסינג'ר תחת ניקסון. מרקו רוביו, מזכיר המדינה החדש, הוא לא קיסינג'ר אבל הוא ככל הנראה האדם המנוסה ביותר בממשל החדש.
ישראל תצטרך להתמודד גם עם הקולות הבדלניים בממשל
ויש גם את ישראל. טראמפ היה תמיד המועמד המועדף, וזה המצב גם לאחר עסקת החטופים אותה הוא כפה. טראמפ לא שינה את עמדותיו הבסיסיות לישראל, הוא מינה בכירים רבים שמחזיקים בעמדות זהות לבכירי ממשלת ישראל. מצד שני, ג'ראד קושנר, חתנו של טראמפ והמוציא והמביא בקדנציה הראשונה, כבר לא על האוזן של הנשיא. דיוויד פרידמן, השגריר היהודי שהשפיע לא מעט, כבר לא שם, כמו גם ניקי היילי, השגרירה לשעבר באו"ם ומייק פומפאו, מזכיר המדינה לשעבר. היחסים עם ישראל יהיו בוודאי חמים והממשל יהיה מאוד ידידותי בחיי היום-יום – במשרד ראש הממשלה כבר אין מה לחשוש מהחלטות קשות באו"ם או מגינויים של משרד החוץ של מרקו רוביו על בנייה בהתנחלויות. השגריר החדש לישראל, מייק האקבי, הוא תומך ישראל כה נלהב, שהיו כאלו שתהו אם יעביר את מגורי השגריר לבית אל.
אבל בנימין נתניהו, שבשנותיו כראש ממשלת ישראל נאלץ לעבוד בעיקר מול נשיאים דמוקרטים (קלינטון, אובמה, ביידן) ואת הקדנציה הראשונה של טראמפ בילה בעיקר במערכות בחירות ובמלחמה בקורונה, יחפש דברים הרבה יותר גדולים. הוא אומנם יוכל לנאום בקונגרס שוב ללא מאמץ, וחלקים גדולים בקואליציה אולי בונים על סיפוח או כיבוש מלא של עזה, אבל ראש הממשלה יודע שהקדנציה הזו צריכה להסתיים עם פתרון לנושא האיראני ובשאיפה - גם הסכם שלום או נורמליזציה עם סעודיה. הדרך לשם לא תהיה קלה בכלל. ישראל תהיה חברה קרובה של הממשל החדש, אבל לא החברה הכי טובה. ובניגוד לקדנציה הראשונה, היא תמצא מולה בתוך הממשל כוחות בדלניים לא מבוטלים, בראשות סגן הנשיא ג'יי. די. ואנס.
מעל הקדנציה הקרובה, בעיקר, ירחף הרצון של טראמפ לזכות בפרס נובל לשלום. הנשיא חש, במידה רבה של צדק, שהסכמי אברהם היוו תרומה רבה יותר לשלום העולמי מנאומיו של ברק אובמה, ששלחו את האחרון לטקס באוסלו. עוד טרם נכנס לתפקידו, ובהתאם להבטחת הבחירות שלו, כבר כפה טראמפ הפסקת אש בעזה. המשימה הבאה תהיה אוקראינה ואחרי זה ככל הנראה שיחות שלום עם סעודיה, ואולי הסכם היסטורי עם איראן. הצלחה בכמעט כל אחת מהמשימות הללו יכולה לייצר עבור הנשיא טראמפ את הפלטפורמה לזכייה. מאידך, קשה לראות את ועדת הפרס מעניקה את פרס הנובל לשלום לאדם שמודיע על גירוש המוני של מהגרים מארצו, דורש למדינתו את תעלת פנמה ומודיע כי ירכוש ממדינה אחרת, בניגוד לרצונה, את גרינלנד. מצד שני, אולי גם באוסלו ילמדו את הלקח של פנחס ספיר.
>>> אסי שריב הוא עורך דין, יועץ תקשורת ודיפלומט ישראלי. לשעבר קונסול ישראל בניו יורק