באופן טבעי, תשומת הלב הציבורית מתמקדת בימים אלה במערכה בצפון ובשאלת התגובה הישראלית למתקפה מאיראן. בצל אלו, מתנהל ברצועת עזה מהלך שהשלכותיו עשויות להיות לא פחות דרמטיות: ללא החלטה, ואצל חלק מהמבצעים גם ללא כוונה מוצהרת, ישראל צועדת צעד גדול נוסף בדרך לשליטה אזרחית ברצועת עזה, על כל מה שישתמע ממנה.
אוגדה 162 עזבה לאחרונה את ציר פילדלפי וחזרה לצפון הרצועה, כדי "לחזור ולהשתלט על השטח", כדברי הדיווחים בתקשורת. חלק מן התגובות למהלך התמקדו בכך שרק לפני רגע ציר הגבול בין הרצועה לסיני היה סלע קיומנו, שממנו לא ניסוג לעולם; אבל השאלה החשובה איננה מאיפה האוגדה המובחרת באה, אלא לאן היא הולכת – ולאיזו תכלית.
יש צורך לחזור לצפון הרצועה מסיבה פשוטה: אף אחד, בוודאי לא ישראל, אינו עוסק היום בהקמת אלטרנטיבה לעוצמתו של חמאס בקרב האוכלוסייה העזתית, עוצמה שאינה משופעת מפירוק מסגרותיו הפיקודיות וחיסול בכיריו. הגנרל דיוויד פטראוס, שפיקד על הכוחות האמריקנים בעיראק, הגדיר זאת בפשטות בדברים שאמר בישראל: כשאתה מתמודד עם אויב כזה, אתה חייב לבנות בה בשעה שאתה הורס.
למרות זאת, ישראל אינה עוסקת בבנייה, כי זה אומר לעבוד בקואליציה עם גורמים אזוריים שמתעקשים על נוכחות, ולו סמלית, של הרשות הפלסטינית. זאת למרות שברור לגמרי שהרס ללא בניית אלטרנטיבה פירושו רק שנחזור פעם ועוד פעם למקומות שכבר כבשנו וטיהרנו ופירקנו, כי בתוך הריק שיצר ההרס יצמחו רק חמאס וגרועים ממנו.
יש בישראל מי שרוצים לבנות. בצלאל סמוטריץ' רוצה לבנות בעזה התיישבות ישראלית, לפרק גם את הרשות הפלסטינית ולבנות במקומה את מדינת יהודה, במסגרת "תוכנית ההכרעה" שפרסם כבר לפני כמה שנים. לזכותו של סמוטריץ' ייאמר שלפחות יש לו משנה סדורה, והוא לא מסתיר אותה. ראש הממשלה בנימין נתניהו מבין את הנזק האדיר שיישום תוכנית סמוטריץ' ייצור, אבל מוליך אליה מטעמים של הישרדות אישית ופוליטית.
אחריותו של הדרג המקצועי, שר הביטחון ומפקדי הצבא, חמורה לא פחות: רבים בתוכם (גלנט אמר זאת בקול, רוב ראשי הצבא בצנעה) מבינים ששלטון ישראלי בעזה, גם ללא הכרזה רשמית, יפגע קשות בצה"ל ויהפוך את ישראל למדינה מצורעת. זה מה שאצלם בראש; הידיים, לעומת זאת, מקרבות מדי יום את מימוש רעיונותיו של סמוטריץ'.
חיילים הומניטריים
לחזרת אוגדה 162 לג'באליה נלוותה קריאה לתושבי צפון הרצועה להתפנות מבתיהם ולעבור דרומה, דרך נקזי הביקורת שמקים הצבא בציר נצרים. זהו מימוש בפועל של חלק גדול מרעיון העוועים הקרוי "תוכנית האלופים", שמייצגו הבולט בתקשורת הוא אלוף (במיל') גיורא איילנד, אדם שאני מכיר שנים ומעריך.
לכאורה, אין כוונה לבצע את החלק המטריד במיוחד של אותה תוכנית, הרעבה המונית של מי שיישאר בשטח, מתוך הנחה שאלה יהיו בעיקר מחבלי חמאס. אבל בפועל, העברת תושבי הצפון לדרום, בפעם השנייה תוך שנה, מובילה לאחת מן השתיים: או שצה"ל יהיה זה שיחלק מזון ותרופות לתושבים, או שהם ירעבו ויחלו. הדרך מכאן לממשל צבאי דה-פקטו היא קצרה במיוחד; על פי דיווחים, כבר מתקיימים אצל נתניהו דיונים בעניין.
במישור הפעולה הצבאית, זה אומר שחיילים יעסקו בפועל, עמוק בתוך אוכלוסייה מיואשת ועוינת, בפעולה של חלוקת מזון, מים ותרופות. זה אומר שצה"ל יבוסס ברצועה – גלנט אמד בשעתו את סדר הכוח הדרוש לממשל צבאי בעזה בארבע אוגדות.
זה אומר שיקומו מנגנוני ממשל, שאיש לא יחליף אותם: אף מדינה ערבית לא תהיה שותפה, "מנהיגים מקומיים שאינם חמאס" הם אחיזת עיניים. זה אומר שאנחנו בדרך לכיבוש עזה בפועל, חלום עבור סמוטריץ' וסטרוק וסיוט עבור צה"ל, כלכלת ישראל (שתישא במחיר של קיומם של שני מיליון איש) ומעמדה הבין-לאומי המידרדר מדי יום ממילא. וזה ממש לא יהיה "שליטה בשטח"; הכוחות שיהיו פרוסים שם יהיו חשופים לפעולות טרור וגרילה, שבשביל לבצע אותן לא צריך מפקדות גדודים אלא שניים-שלושה אנשים נחושים עם נשק אישי ומטול נ"ט.
הישגים צבאיים בסכנה
שיהיה ברור: נתניהו אינו כופה את המהלך הזה על הצבא. כל מי שמכיר את דרך קבלת ההחלטות בישראל יודע שזה לא עובד ככה. יש בצמרת הצבאית כאלה שתומכים במהלך, מיעוטם מתוך אידיאולוגיה ורובם מתוך חשיבה צרה, ותסכול מחוסר התוחלת של הריקון המתמיד של חבית שמתמלאת מצידה השני.
כבר לפני כחצי שנה טענו גורמים צבאיים בכירים, ששמרו על אנונימיות מטעמים מובנים, שהיעדרו של מהלך מדיני מוריד לטמיון את ההישגים הצבאיים. מאז לא היה כל מהלך מדיני, והוא לא נראה באופק. הצבא, שמתמודד עם התוצאות בשטח, מתכנס לפיכך לראייה טקטית, שמתעלמת במופגן מהמשמעויות הקשות של הפעולה עבור ישראל ועבורו. האחריות לתוצאות תהיה לא רק על ידי נתניהו, אלא גם על ידי המבצעים, שיודעים בדיוק למה מעשיהם יביאו.
>>> עפר שלח הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי