החשש של ישראל מארגון חיזבאללה נבע לא רק מגודלו ומכמות הרקטות שנאגרו וכוונו כלפיה, אלא גם מהרטוריקה שלו נגד ישראל ודימויו של נסראללה כמי שמכיר את החברה והמדינה טוב יותר מכל אויב אחר. הרטוריקה הזו מילאה תפקיד חשוב בכניסה של נסראללה למלחמה ב-8 באוקטובר, וגם לחיסולו בסופו של דבר.
ב-26 במאי 2000, במהלך חגיגות הניצחון של חיזבאללה לאחר נסיגת ישראל מדרום לבנון, הוא נשא נאום שבו קבע כי אומנם לישראל יש נשק גרעיני, אך היא "חלשה יותר מקורי עכביש" – ביטוי שציטט מהקוראן. אומנם מלחמת לבנון השנייה ב-2006 הביאו אותו להבנה כי מוטב היה לארגון לו לא ביצע את הפעולה הצבאית שהובילה למלחמה, אך בעקבותיה הוא מצליח לשדרג את היכולות הצבאיות של הארגון באמצעות סיוע מאסיבי מאיראן. המהפכה המשפטית בישראל חיזקה בעיניו, כמו גם בקרב רבים בעולם הערבי, את תזת "קורי העכביש" של החברה בישראל.
הארגון שאב את הלגיטימציה שלו בלבנון מהעובדה שהוא מוביל את המאבק לשחרור האדמות הלבנוניות שנותרו בידי ישראל, והיותו שחקן מרכזי בציר ההתנגדות לחיסול, או לכל הפחות לגימוד, ישראל. רטוריקה זו היא היא שהכריחה אותו – אולי בניגוד לרצונו – להיכנס למלחמה, אם כי בצורה שקולה ומדודה. במילים אחרות, הרטוריקה היוותה כשלעצמה סוכן היסטורי רב-עוצמה שהתגלגל מבלי שהייתה לו כבר שליטה עליה. הדבר מזכיר במידה רבה את ההתגלגלות של נאצר למלחמת 1967, שלא רצה בה מלכתחילה.
נסראללה לא לקח את ישראל ברצינות
הרטוריקה היא לא רק כלי במאבק נגד האויב או סוכן שינוי, אלא היא גם כלי לחיזוק הדימוי העצמי. במהלך המלחמה היו מקרים שבהם כלי התקשורת של הארגון הציגו מצג שווא של פעילות. כך, למשל, לאחר חיסולו של פואד שוכר, המפקד הצבאי של הארגון בביירות, ביולי 2024, נסראללה טען כי 340 רקטות נורו לעבר ישראל, וכי מל"טים פגעו בשני בסיסים צבאיים של ישראל – אחד מהם בגלילות. בפועל שני הבסיסים לא הותקפו ומרבית הטילים יורטו. דברי הרהב הללו נועדו להציג מצג שקרי של הישגים עבור הקהל השיעי בלבנון ומחוצה לה, וזאת במטרה להשיב את הכבוד שנפגע ובכך למנוע השפלה.
זה היה מפתיע, משום שבמשך שנים נסראללה הקפיד לטפח תדמית אמינה וישרה, כזו שפועלת בשיקול דעת ובתחכום ויודעת להגיד את האמת, גם כשהיא לא בטובתו. היה חשוב לו לטפח תדמית זו הן למול קהל חיצוני (ישראל) והן למול קהל פנימי (הלבנונים, ובמיוחד השיעים). כאשר הוא הגיע למצב שבו הוא משקר בצורה כל כך בוטה ושקופה - זה מעיד בצורה יוצאת דופן על הלחץ שבו הוא נתון. גם בעקבות מתקפת הביפרים הוא הבטיח ש"הפשע של ישראל יוביל לתגובה חמורה ולעונש הוגן ממקומות צפויים וממקומות לא צפויים". תגובה זו לא הגיעה כל עוד היה בחיים.
יכול להיות שנסראללה פירש את ההצהרות הישראליות לגבי החלטת הקבינט להכניס את החזרת תושבי הצפון לבתיהם כמטרת מלחמה, כסוג של רטוריקה הכרחית לצורכי פנים, בדיוק כמו שהוא נהג לעשות, ולא ביטוי לנחישות ישראלית לפעול נגד הארגון. תמוה במיוחד כיצד לא קלט את השינוי בעקבות מבצע הביפרים והטלפונים, שלכאורה יכלו להוות אינדיקציה לגבי השינוי בהתנהגות של ישראל. במילים אחרות, נסראללה לא התייחס להצהרות ולמעשי ישראל ברצינות.
ציר ההתנגדות עובד גם פנימה
מצג דומה של רהב נשמע גם מבירת תימן. דובר החות'ים מרבה להכריז על הישגים פיקטיביים בעת ירי טילים על ישראל כמו "ירינו טיל לעבר נתב"ג כשנתניהו חזר לישראל". טכניקה אחרת היא שליחת איומי סרק מוגזמים, כמו למשל החות'ים פועלים יחד עם חיזבאללה והמיליציות בעיראק "לסגור את הים התיכון" וכי העימות בים עלול להתרחב ולכלול הפתעות נוספות שיגרמו לישראל "להתחנן לשלום". הצהרות מעין אלה מביאות רבים בישראל, ואף בעולם הערבי, לתהות - האם באמת הם מאמינים בזה? מה שחשוב הוא שכך הם רוצים להציג עצמם בקרב הציבור שלהם, שמרביתו לא באמת מסוגל או רוצה לבדוק את מידת האמיתות של הידיעות הללו.
גם מטהראן נשמעים קולות רהב, למרות המכות הקשות שסופג ציר ההתנגדות. כך, למשל, לאחר חיסול נסראללה הגיב המנהיג העליון חמינאי, כי "גורלו של אזור ייקבע על ידי כוח ההתנגדות" וכי "הציונים קטנים מכדי להכות בצורה משמעותית במבנה החזק של חיזבאללה. לבנון תגרום לאויב להתחרט".
"זקני הדור" בוודאי יזהו מיד את הדימיון ל"קול הרע"ם" מקהיר לפני ובזמן מלחמת 1967. שידורי התעמולה מקהיר, אלה ששודרו בשפה העברית, נועדו להפחיד את החברה בישראל; ואלה ששודרו בערבית נועדו להעלות את המורל בצד המצרי והערבי באמצעות מצג שווא של ניצחונות על ישראל.
מאז 1967 חלו שינויים רבים בתקשורת, ובתוכם האינטרנט והרשתות החברתיות שמאפשרות לכל אחד לבדוק את הצהרות המנהיגים. לא פלא שאמצעי תקשורת בלבנון ובעולם הערבי בכלל הרבו לבקר ולהגחיך את מצג השווא שמשודר לציבור. כך, הוצג נסראללה כמי שמתקיף לולי תרנגולות ולא בסיסים צבאיים כפי שטען.
שידורי הרהב מביירות, טהראן וצנעא משקפים בעיה רחבה יותר מבחינתם והיא הקושי או אי-יכולת של משטרים וארגונים להתמודד עם כישלונות, פגיעה בכבוד והשפלה. העניין הוא שבסופו של דבר הרטוריקה הופכת לקונספציה בעצמה – דהיינו, אתה כבר מאמין לשקרים שאתה עצמך ממציא. במקרה של נסראללה זה עלה לו ביוקר.
>>> פרופ' אלי פודה מלמד בחוג ללימודי האיסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית וחבר הוועד המנהל של מיתווים; מר איתן ישי הוא דוקטורנט באוניברסיטה העברית המתמחה בלבנון