הטיעון שעליו מתבססים מצדדי סגירת תאגיד השידור הציבורי הוא שהתאגיד אינו עומד בהוראה של סעיף 7(ב) לחוק השידור הציבורי הישראלי, שבו כתוב כי יש לתת "ביטוי הוגן, שוויוני ומאוזן" לקולות השונים בחברה הישראלית. כעת נעשה שלושה זפזופים בשלט אל ערוץ 14, שמשדר מכוח רישיון שניתן לו בחוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו. גם בחוק הזה, הפעם בסעיף 5(ב) כתוב שהרשות השנייה צריכה לוודא שכל בעלי הרישיונות יקיימו "שידור מידע מהימן, הוגן ומאוזן". אבל את טיעון האיזון לא שמעתי לגבי ערוץ 14.
אתם בוודאי אומרים לעצמכם, זה לא אותו הדבר, הרי השידור הציבורי ממומן מכספי משלם המיסים בעוד שאר ערוצי הטלוויזיה נמצאים בבעלות פרטית. ובכן, גם הערוצים המסחריים משתמשים בנכס ציבורי ששייך למשלם המיסים – רישיון לשידורי טלוויזיה. אלמלא היה מדובר בנכס ציבורי ששווה המון כסף, לא היו גובים עבורו כסף ומחילים עליו ערימה של מחויבויות, שבראשן "שידור מידע מהימן, הוגן ומאוזן", ולא היו מנהלים מלחמות עולם לגבי המיקום של כל ערוץ בשלט הטלוויזיה.
"התאגיד עולה המון כסף ואנחנו במצב כלכלי נורא", מוסיפים ואומרים מצדדי סגירתו. הייתי אולי מאמינה לאחריות הפיסקלית של הממשלה אם הייתי רואה שהיא מתכננת קיצוצים אמיצים בתקציב המדינה, בגלל הבור העמוק שנקלענו אליו במלחמה. אבל בינתיים לא מקצצים בכספים הקואליציוניים, לא יוצרים שינוי סדרי עדיפויות ובטח לא מצמצמים משרדי ממשלה מיותרים. הטיעון הזה בעד סגירת התאגיד דומה לטיעונים שבגלל המלחמה חייבים לאפשר לכל תחנות הרדיו האיזוריות להפוך להיות תחנות ארציות או שסביב החשש מפגיעה בביטחון נכון לאפשר לשר התקשורת לסגור ערוצי טלוויזיה מקומיים ואת הרשתות החברתיות.
ובינתיים, המשמעות המיידית של בליץ הצעות החוק על שוק התקשורת היא קודם כל מהומה, לפי תרשים זרימה צפוי מראש. בשלב הראשון: רעיון שיעשה רעש. אחר כך: ניסוח של הצעת חוק פרטית לא בשלה לביצוע ומימוש, וללא עירוב דרגים מקצועיים בממשלה. השלב הבא הוא העברה בוועדת השרים לחקיקה כהצעת חוק פרטית, מלווה בהצהרה שאנחנו לא מתייחסים לייעוץ המשפטי לממשלה, ושוב רעש. בשלב הבא ההצעה עוברת בקריאה טרומית בכנסת, בליווי, ובכן, רעש.
ואחר כך? כלום. אף אחת מן ההצעות האלה לא באמת יכולה לעבור. חוק הרייטינג בניסוחו הנוכחי (שר התקשורת ימדוד רייטינג?), חוק הפיכת תחנות הרדיו האזוריות לארציות (בלי מכרז ותוך מתן הטבות רק לשחקנים המקורבים הקיימים?), ועכשיו גם חוק סגירת תאגיד השידור הציבורי. כל אלה הן "הצהרות חוק", דברי חקיקה לא ישימים בנוסח שבו הונחו, שאי אפשר לתקן אותם בדיון בוועדות הכנסת בלי גורמי המקצוע, ושיש גם להניח שלא תחול לגביהם משמעת קואליציונית.
בינתיים, בתוך כל הרעש, מה אין? אין מדיניות. אין תזכיר חוק שידורים שאמור ליישר את מגרש המשחקים בין הפלטפורמות והגופים המשדרים ולקדם תחרות אמיתית בשוק. אין חלוקת נטל יותר שוויונית בכסף שמוקדש להפקה ישראלית מקורית כשנטפליקס אוכלת כאן בכל פה. אין התמודדות עם תהליכי ריכוזיות בין פלטפורמות רב-ערוציות. אין הורדת רגולציה כמו שמבטיחים לנו הנבחרים. אין מלחמה בענקיות הרשת שהשתלטו על תקציבי הפרסום. הרבה מילים וכותרות, מעט מאוד מעשים.
סגירת רשות השידור ופתיחת התאגיד הייתה הרפורמה הממשלתית היחידה של העשור האחרון, והיא נעשתה תחת שלטון הליכוד. האם יש מה לתקן בתאגיד השידור? בהחלט, כמו שיש בכל מוסד אחר. אבל שיהיה ברור: במדינת ישראל הקטנה לא תהיה יצירה ישראלית מקורית ואיכותית ללא כסף ציבורי. יותר מזה, עצם קיומו של שידור ציבורי הוא סימן לחוסן דמוקרטי, ולו רק מפני שהוא איננו כפוף לאותה מערכת לחצים שאליה כפופים ערוצי התקשורת המסחריים. ואל תטעו, הטענה שלכאורה סוגרים רק את החדשות ולא את התאגיד כולו - חסרה אחיזה במציאות וכמובן לא נמצאת בהצעת החוק הפרטית שהונחה עכשיו.
כשסגירת התאגיד מגיעה בחבילה אחת עם ניסיונות לסגור את גלי צה"ל, עם חוקי הטבות למקורבים ושליטה במנגנוני המדידה, הדבר מעורר דאגה. כשהתבטאויות על במת הכנסת כלפי עיתונאים וכלי תקשורת משקפות היעדר גבולות, החשש הופך לניכר. ועל אף כל אלה, ניסיון העבר מלמד אותנו שיש דרך קלה ויש דרך קשה. הדרך הקלה היא להפריח בלונים באוויר ולהרוויח כותרות. הדרך הקשה מחייבת חשיבה, עבודה מקצועית וביצוע בפועל של רפורמות לטובת הציבור. העניין הוא שבסופה של הדרך הקלה נשארים בדיוק באותו המקום.
>>> ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר, עמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה ומומחית לתקשורת, משפט וטכנולוגיה