את המלחמה ברצועת עזה לא נכון יהיה לנתח ולהבין כאירוע העומד בפני עצמו, וכך נכון לנהוג בנוגע למטרות המלחמה. את ההקשר האזורי, עם נגיעות והשפעות על המערכת הבין-לאומית, יצרה חמאס בהחלטתה לצאת ב-7 באוקטובר 2023 למתקפה רצחנית, שתכליתה העיקרית היא הנעה של חזיתות רבות נוספות להצטרפות למלחמת התשה קשה ומתמשכת, שתחליש את ישראל ותכשיר את התנאים להקרסתה. במובן זה, ההיגיון המארגן של חמאס, היגיון ריבוי החזיתות, אותן טיפחה ובנתה כמעוזי טרור במהלך שנים, מתחבר להיגיון "טבעת האש" האיראני. איראן, שזיהתה את הזירה הפלסטינית כרכיב חשוב ב"טבעת האש", תמכה וטיפחה את חמאס ואת הג'יהאד האיסלאמי, וסייעה לבניית היכולות הצבאיות באספקת אמל"ח, ידע צבאי ובתמיכה כספית.
חיזבאללה, חוד החנית במחנה השלוחים האיראני, פרויקט דורי רב-שנים שבו השקיעה איראן מאמץ ומשאבים עצומים, הצטרפה ב-8 באוקטובר למלחמה כשפתחה את החזית הצפונית נגד ישראל במטרה לגרוע מיכולותיה הצבאיות והמשאביות, ובכללן קשב אסטרטגי במלחמתה נגד חמאס. המהלך שהובילה חמאס והצטרפות חיזבאללה אליו הביאו לידי ביטוי את עוצמת הציר שמובילה איראן. ישראל מצאה עצמה מושפלת ומדממת, כשתחושת הביטחון העצמי של הציר האיראני על רכיביו אך גואה.
ממשלת ישראל הגדירה בשלב הראשון של המלחמה ארבע מטרות מלחמה עיקריות:
- מאמץ מרבי לפתרון סוגיית החטופים.
- מיטוט שלטון חמאס והשמדת יכולותיו הצבאיות והשלטוניות.
- שינוי המציאות הביטחונית ברצועת עזה והסרת איום הטרור מרצועת עזה.
- הגנה על גבולות המדינה ואזרחיה.
בשלב זה של המלחמה לא הוגדרו מטרות מלחמה מפורשות בנוגע לזירה הצפונית ולא בהתייחס להחזרת התושבים שפונו מביתם. מטרה זו הוגדרה והוספה באופן רשמי למטרות המלחמה רק בחודש ספטמבר 2024.
בעוד צה"ל פועל לפירוק היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס ברצועת עזה במתקפות אוויריות ובתמרון קרקעי עמוק ונרחב, תוך השתלטות (מאוחרת) על ציר פילדלפי, הסתפקה ישראל בתגובות לתוקפנות חיזבאללה, כשהיא מכפיפה עצמה ל"משוואות" שניסח נסראללה, גם אם מעת לעת הגיבה לתוקפנות חיזבאללה באופן נמרץ יותר, מה שגרר את הגבהת הרף העליון של המשוואה מצד חיזבאללה.
ברטרוספקטיבה ובהתייחס גם למושג "הניצחון המוחלט" שטבע ראש הממשלה נתניהו, מושג שהוגחך על ידי רבים ונתפס כאמירה ריקה מתוכן, ניתן להצביע על ההיגיון המארגן של אסטרטגיה ישראלית, שתכליתה היא החלשה ניכרת של הציר האיראני כולו, בדגש לגבי איראן עצמה, כתשתית לעיצוב ארכיטקטורה אזורית חדשה, שתסיר, או לכל הפחות תחליש, בצורה ניכרת את האיום האיראני ואת יכולתה לפגוע בישראל ולערער את הביטחון האזורי. להבדיל מתפיסת הסבבים וההתמכרות ל"קניית שקט" או להיגיון של "שקט ייענה בשקט", החליטה ישראל לשנות את כללי המשחק מן היסוד ולעבור מתודעה להכרעה. במובן זה, "הניצחון המוחלט" הוא באימוץ גישה התקפית ונחושה, שתכליתה פירוק המערכת הקיימת, או בשפה האסטרטגית – שינוי מן המעלה השנייה, שמהותו היא שינוי של המערכת הקיימת, להבדיל משינוי מן המעלה הראשונה, שמהותו היא שינוי בתוך המערכת הקיימת. את הניצחון המוחלט נכון להבין במובן זה. הצלחתה של ישראל לחולל שינוי מן המעלה השנייה הוא לא פחות מניצחון מוחלט, שובר שוויון ו-GAME CHANGER, הפותח בפני ישראל והמרחב, כמו גם בפני ארצות הברית כמעצמה עולמית מובילה ובני בריתה בעולם החופשי, את האפשרות לעיצובה של ארכיטקטורה אזורית חדשה, מקדמת יציבות, ביטחון ושגשוג, תוך החלשה של איראן ושלוחיה כגורמים מערערי ביטחון ויציבות ומובילי טרור איסלאמי רדיקלי, שחלחל גם לרחובות העולם החופשי.
בפרק זמן של פחות משנה הצליחה ישראל למוטט את חמאס ולהותירו עם יכולות שיוריות בלבד, שתתפוגגנה ברובן עם השלמת המהלך הצבאי ברצועת עזה ופירוק מרכז הכובד האחרון והמרכזי של חמאס בצפון הרצועה, באמצעות השתלטות על אספקת הסיוע ההומניטרי לאוכלוסייה וכינון ממשל צבאי זמני בצפון הרצועה כתשתית הכרחית נדרשת להשמדת שאריות חמאס במרחב. בפרק הזמן הזה ובדגש לגבי השבועות שמאז מחצית ספטמבר 2024, הצליחה ישראל גם לפגוע קשות בחיזבאללה: לערוף את כל הנהגת הארגון, לפגוע קשות ביכולות הפיקוד והשליטה; להסב נזקים עצומים למאגרי הנשק ולתשתיות הארגון בכל לבנון; "לנקות" את דרום לבנון מנוכחות צבאית מאיימת של חיזבאללה (גם באמצעות תמרון קרקעי שהחל ב-1 באוקטובר 2024) ולזרוע בארגון בוקא ומבולקא, כאוס, פחד וחשדנות, הפוגעים ביכולת תפקודו ובכוח ההיזק שלו כלפי ישראל.
ההישגים של צה"ל מרשימים בכל קנה מידה ובוודאי שבפרספקטיבה היסטורית והשוואתית, בהתייחס למידת ההצלחה של צבאות אחרים וקואליציות בין-לאומיות במלחמות נגד דאעש, אל-קאעידה, הטאליבן ואחרים. ההישג המרשים והחשוב מכול הוא בערעור ביטחונה של איראן ודחיקתה למרחב של מבוכה אסטרטגית קשה, בלבול ובעיקר פגיעה קשה בנכסים אסטרטגיים שבהם השקיעה מאמץ רב-שנים ועתיר משאבים. איראן איבדה את שני הרכיבים החשובים ביותר בציר ובמחנה שבנתה במשך שנים. ישראל הצליחה, הלכה למעשה, להחליש באופן מרשים את המערכת האיראנית, שהשפיעה על המערכת האזורית כולה. החלשת המערכת האיראנית ופירוק פוטנציאל האיום וההיזק שלה על ישראל ועל המרחב, תוביל בהכרח לשינוי המערכת האזורית כולה ותשפיע בתורה גם על המערכת הבין-לאומית.
אם מבחנה של אסטרטגיה הוא במהות השינוי שהיא מחוללת, ביכולתה להוביל לעיצוב המציאות באופן המשרת את האינטרסים החיוניים, בתחבולנות, בתהליכי למידה ושיפור ובזיהוי הזדמנויות ומינופן, הרי שבפרספקטיבה של שנה, ניתן לזהות אסטרטגיה ישראלית ואפילו מוצלחת. ועכשיו הגיעה שעתם הגדולה של המדינאים. עליהם החובה לתרגם את ההישגים המרשימים לתוחלת מדינית, או אז, נוכל לזהות גם אסטרטגיה-רבתי במלוא תפארתה.
>>> פרופ' קובי מיכאל הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), מומחה לזירה הפלסטינית