אין לי ארץ אחרת ואדמתי בוערת כבר חודשים רבים. זו הסיבה שאני חוזר במוצאי שבת הקרוב לכיכר הדמוקרטיה, צומת קפלן בתל אביב.
הבית שלי כאן, המשפחה, החברים, כאן עשיתי כ-170 ימי מילואים רק בשנה האחרונה. כאן אני מכיר את בעל המכולת השכונתית וכשאני שואל אותו מה שלומו אני מקבל את מנוד הראש שכבר התרגלנו לראות ומשמעו "יהיה בסדר". אבל בלי מעשים לא יהיה בסדר, בלי מעשים נישאר עם מנוד הראש וזו לא אפשרות מבחינתי.
מדינת ישראל נמצאת בשעתה הקשה ביותר. הממשלה, במקום להנהיג ולפעול למען הציבור, מתמקדת בהישרדותה תוך הקרבת עתיד המדינה בכל התחומים – בביטחון, בכלכלה, בחברה ובשלטון החוק.
בחודשים האחרונים אנו עדים לעליית מדרגה בחקיקה האנטי-דמוקרטית ובברית האינטרסים המסוכנת שנרקמה, ושמוטב לכנותה "המשולש הלא קדוש"; ההפיכה המשטרית, שכל מטרתה לחלץ את ראש הממשלה ממשפטו הפלילי ולהבטיח את המשך שלטונו ללא הגבלה ושתי הזרועות הנוספות - התנחלות תמורת השתמטות מצה"ל. כל מטרתן להכשיר סיפוח ובנייה בשטחים, כולל ברצועת עזה, ופטור גורף משירות לחרדים.
זו משולש אנטי-ציוני המבוסס על שחיתות, השתמטות ומשיחיות, המביאות לפגיעה בביטחון המדינה, בלכידות החברתית ובמעמדה של ישראל בעולם. אל מול אלה, נראה שמעולם לא היה פער גדול יותר בין הממשלה לציבור. העם משרת את הממשלה וגחמותיה, במקום שהממשלה תשרת את העם ותרפא את כאביו.
בזמן שרוב עצום בציבור, לרבות מצביעי הקואליציה, בעד עסקת חטופים, ראש הממשלה עצמו מעכב את המגעים להחזרתם, תוך העדפת שיקולים אישיים על פני טובת המדינה.
כמו המילואים, גם המחאה פועלת מתוך שליחות מוסרית
במופת של ניתוק, הממשלה ממשיכה לקדם את חוק ההשתמטות בשעה שמשפחות המילואימניקים נושאות על גבן את עול הלחימה. בעוד שהחיילים, החיילות והמילואימניקים מקריבים את חייהם, הציבור החרדי זוכה לפטור מוחלט משירות. הסקרים ברורים: רוב הציבור בישראל – 74% – מתנגד לחוק, כולל רבים מבין מצביעי הממשלה. אבל למרות ההתנגדות הרחבה, הממשלה ממשיכה לדחוף אותו, אך ורק בשם הישרדות פוליטית.
38 הצעות חוק חדשות, רבות מהן עוקפות את ההליך הדמוקרטי התקין, מקודמות ברגעים אלו בכנסת. אלו חוקים שנועדו להחליש את מערכת המשפט, לסרס את התקשורת העצמאית, ולהבטיח את שליטת הממשלה ללא פיקוח ובלי שומרי סף. ברקע, הממשלה מסרבת להקים ועדת חקירה ממלכתית למחדלי 7 באוקטובר. מדובר בבריחה בוטה מאחריות וניסיון לטייח את האמת. אפילו בפני ועדת החקירה האזרחית שהוקמה, חברי הממשלה סירבו להעיד.
אני יודע, זה השלב ששואלים - אז איך זה שלא יוצאים מאות אלפים לרחובות? יש לכך הרבה תשובות – העייפות, העצב, החרדה, המילואים, הצפת המידע, מכונת הרעל שעובדת בלי הפסקה, הנירמול של כל מה שרע ורקוב, והאמירות שכלום לא ישנה, "יש להם 68 מנדטים".
נכון, כל הסיבות נכונות, האתגר עצום. הסיכויים לא בהכרח לצידנו, אבל אנחנו לא נוותר. כשהמדינה נמצאת במשבר כל כך עמוק, עלינו לפעול לא רק מתוך חישובים קרים של תועלת אלא גם מתוך שליחות מוסרית. גנדי, שהוביל את המאבק לשחרור הודו מהאימפריה הבריטית, הראה כי הכוח האמיתי במאבק של "האנשים הקטנים" נמצא בכך שהם עומדים יחד ופועלים יחד. תסכימו איתי שזו הייתה משימה מאתגרת ומורכבת טיפה יותר מהקדמת בחירות בישראל.
הציונות שראינו בצה"ל היא הציונות של הרוב
אם לא נעמוד יחד כחומה בצורה, כשומרי סף, כסוכניו של הסיפור הציוני האמיתי, לא נוכל לומר שעשינו הכול כדי לשמור על מה שבנינו. הבחירה שלנו היא בין לברוח, לקפוא או להיאבק. אני בוחר להיאבק. לפעול למען עתיד טוב יותר לילדים שלי, לילדים שלנו. לילדים והנכדים שמשרתים עכשיו בעזה או בצפון, לחטופים שנשכחים, למפונים שמופקרים, לבנים והבנות שעתידם בישראל כפי שהכרנו נמצא תחת איום ממשי. כל אלו זקוקים שנשמיע קול, שנשמש עבורם מצפן. שנהווה קול לעוולות שנעשות להם.
חשוב לזכור זאת: אנחנו הרוב. כמעט בכל נושא ליבה, אנחנו הרוב! רוב הציבור תומך בהקדמת הבחירות, רוב הציבור תומך בעסקת חטופים, רוב הציבור תומך בוועדת חקירה ממלכתית. רוב הציבור מתנגד להתיישבות בעזה. רוב הציבור מתנגד להשתמטות.
לא משנה כמה רעל תפזר המכונה, לא משנה כמה קיצוני יתנהגו שריה, הם מיעוט ומייצגים מיעוט. רוב הציבור הוא אנחנו, אנחנו רוב הציבור. עכשיו נותר לקחת דגל, קורט תקווה ולהביא את השינוי. נעמוד אנשים קטנים יחד ונחזור להיות שומר סף גדול.
>>> ערן שוורץ הוא טייס לשעבר, שירת כ-170 ימי מילואים מתחילת המלחמה, איש חינוך ופעיל חברתי, מנהל מטה המאבק "חופשי בארצנו"