לפני חמש שנים הצטרף לחיינו פוליטיקאי חדש. לא סתם אלוף לשעבר, אלא רב-אלוף! חודשיים מתום תקופת הצינון שלו הוא הקים את "חוסן לישראל" - סוג של הפטריוטים מודל 2019. "כשאני שכבתי בתעלות אתה, נתניהו, בילית במסיבות קוקטייל", אמר הפוליטיקאי החדש בני גנץ. "אין ימין ואין שמאל" היה הג'ינגל שהופרח לאוויר יחד עם הבלונים כחול לבן, כמובן.
הקריירה הפוליטית של בני גנץ די דומה, לזו של…יצחק שמיר, רק בסדר הפוך. שמיר היה תחילה ח"כ זוטר, חבר ועדת החוץ והביטחון, שר החוץ, שר ביטחון וראש ממשלה. גנץ החל את דרכו כראש ממשלה "חלופי" (סטארט-אפ שבקושי שרד שנה), אחר כך שר ביטחון, 47 יום שר משפטים, 53 ימים יו"ר הכנסת (המפוזרת), עד לא מזמן שר בלי תיק (שוב אצל נתניהו) וכיום חבר ועדת החוץ והביטחון וח"כ מן המניין. באותו נאום אמר גנץ שהוא הגיע לפוליטיקה לעשר שנים. חמש שנים כבר חלפו. אם הבחירות יתקיימו במועדן (אוקטובר 2026) הרי שגנץ, כמי שמקפיד להיות נאמן למילתו, ייאלץ לפרוש לפני שהכנסת הבאה תממש את ימיה. אז מה, זהו? האם זה סופו של כל בלון? לא בהכרח. אפשר באמת להיות אלטרנטיבה לשלטון, אבל בשביל זה צריך להראות אלטרנטיבה. ההליכה על האמצע, "לא ימין ולא שמאל", לא הוכיחה את עצמה. פעם עם נתניהו, פעם לא נתניהו וחוזר חלילה. זה לא עובד. אחרי שכטב"ם פוגע בחלון חדר השינה של ראש ממשלה, להוציא הודעה שנתניהו עסוק בעצמו לא בהכרח מזיזה קול אחד לטובתך.
זה מזכיר לי את העימות הטלוויזיוני (האחרון!). זה היה בין נתניהו לבין יו"ר מפלגת המרכז, איציק מרדכי. האלוף במיל' הטיח: "תסתכל לי בעיניים ביבי" ונתפס כמי שניצח בעימות. נתניהו עוד ניסה להיחלץ מההפסד כששאל את מרדכי: "מה הדרך שלך". מרדכי נאלם ואחר כך נעלם בבחירות. הוא פרש מההתמודדות על ראשות הממשלה וסיים עם…שישה מנדטים (מספר מוכר?!).
לשבת באמצע: רפיח כן ורפיח לא, פעם נשארים בקבינט בגלל לבנון ואחר כך כבר לא, זה בעצם רגל פה ורגל שם. בפוליטיקה, תשאלו את איינשטיין, אי אפשר להיות בסדר עם כולם. ללכת להפגנות אבל לעמוד בצד, זה לא עובד. רוצה להנהיג? תוביל! אפשר כבר עכשיו להוביל את ההפגנות נגד "חוק ההשתמטות". מנהיג בפוטנציה יכל גם להסתכן ולהוביל הפגנה לסיום המלחמה, גם אם זה כרגע לא פופולרי. או אולי, אם זו דעתך, לבקר את רפיסותה. דבריו של האופוזיציונר יאיר לפיד, כשמצד אחד טוען שהמתקפה הישראלית באיראן הייתה דרדל'ה ומצד שני מבקר את הממשלה על נפילתם של חיילינו, תוך שהוא נוקב במספרים לא נכונים - זו לא אופוזיציה. אם לא היה מדובר בחיי אדם, הייתי מכנה את זה "שכונה".
נתניהו, גם בימיו השפלים ביותר, הקפיד לעמוד בראש המחנה. כך היה ב-1995, מיד לאחר רצח רבין, כשכולם כולל "חבריו" רוני מילוא ודן מרידור אמרו לו "זהו, נגמר", הוא המשיך בהפגנות נגד אוסלו - גם אם זה היה פופולרי הרבה פחות. ב-1999 אהוד ברק ניצח את נתניהו כששכנע ש"אסור להאמין לשקרן פעם שנייה". ברק גם אימץ אז משהו שהיה נחלתן רק של "ארבע אימהות" - לצאת עכשיו מלבנון. זה לא היה פופולרי, אבל ברק שכנע, נבחר וקיים את ההבטחה.
היום קמפיין האמצע של More of the same (לפיד-גנץ ואפילו בנט) הוכח כלא מספיק. לטעון ש"ביבי גמר" לא עובד כבר בערך מהאלף הקודם. אפשר לשפוך כסף על מודעות "ביבי שקרן" ו "רק לא ביבי" - אבל זו לא מדיניות. להפך. זה רק מחזק את המחנה שכנגד - את הפטריוטים מודל ערוץ 14.
נקודות לחץ
היום (שני) נפתח כנס החורף של הכנסת. הוא נפתח בתחושה שיחד עם חיסול סינוואר ונסראללה, חוסלה, להבדיל, גם רוחה של האופוזיציה. במהלך הפגרה, הקואליציה גדלה בעוד ארבעה מנדטים כחלק ממסעו של גדעון סער לשוב הביתה. האם המשמעות היא שהממשלה הנוכחית כמעט תשבור את שיא משך הכהונה? לא בהכרח. בפני נתניהו עומדים אתגרים שהלוואי שיושגו: ניצחון מוחלט והחזרת החטופים. אבל מה יקרה אם אפילו אחד מהם לא יושג? כיצד מתכוננת לכך האופוזיציה? מה היא עושה יום-יום כדי לדרוש ועדת חקירה ממלכתית? אילו מהלכים פוליטיים היא עושה כדי ללכוד עריקים (סטייל סילמן ושיקלי) על רקע "חוק הגיוס"? אולי לחץ לא מתון על הציונות הדתית שתתנגד לחוק ההשתמטות לא עשוי להבקיע? בצלאל צריך את זה. במצבו היום הוא לא עובר את אחוז החסימה.
ב-2019 גנץ הסביר שמנהיגות צריך לקחת. הוא צודק. מי שרוצה לאתגר את נתניהו צריך להראות חלופה למדיניותו. מהי נקודת היציאה מלבנון? מה הם הקווים האדומים ומחיר המקסימום לעסקת חטופים? האם כמו שאול מופז - כולם תמורת המחבלים כולם? או כמו בן גביר שרוצה (אם בכלל) הרבה פחות?
אפשר להעז ולדבר על מדינה פלסטינית, אפילו כמשהו תיאורטי. הרי נתניהו פעם התנגד, פעם תמך והיום שוב מתנגד בקובעו שלנצח נאכל חרב. יכול להיות שנתניהו צודק בה-כול. אבל לאופוזיציונרים שחושבים כך, אין עתיד. במקרה הטוב, הם בסך הכל חלקי חילוף.
ועוד עצה ליורשים בפוטנציה. אולי זה קצת הזוי אבל תזרמו רגע עם התזה: נניח שנתניהו עושה את הלא ייאמן. הוא מכריע את חמאס, את חיזבאללה ועל הדרך משתיק את האייתוללות. האם אין סיכוי שאז ינסה לפרוש כמו "מלך" (צ'רצ'יל הוא כבר עכשיו. תשאלו את יאיר)? אני חושב שכן. או אז יחתור לעסקה עם הפרקליטות, יירד מהבמה כדי לעשות כסף מהרצאות על במות אחרות: "איך מכריעים את הטרור ולא רק כותבים על זה ספרים". נשמע הזוי? אולי. אבל שווה להיערך לזה. גם סקר פוליטי בלי נתניהו מותר לעשות פעם ב-30 שנה.