אליעזר קפלן, אותו קפלן שבשנתיים האחרונות מרבים להפגין ברחוב "שלו", אמר פעם, בעיצומה של מלחמת הקוממיות (לא "התקומה") ש"עיני העולם נשואות לראות איך אנחנו עומדים במלחמה". אני לא זוכר איך נראינו ב-1948, אבל כיום, ב-2024, אנחנו נראים נורא.
איך אני יודע את זה? הנה: השבוע ביקרתי את חייל המילואים און ארביב, גיבור מלחמה שנלחם בעזה ואחר כך בלבנון. בקרב שבו נפצע, נפלו גלעד אלמליח, אבי גולדנברג, עמרם אביטבול, שאול מויאל ועמית חיות. סביב מיטתו בבית החולים שערי צדק בירושלים הלוחמים העדיפו שלא לדבר פוליטיקה והתמקדו במשפט אחד: מזל שיש לנו האחד את השני.
זה לא פלא שהללו מעדיפים שלא להסתכל על ההנהגה שלנו. כשראש הממשלה מפטר את שר הביטחון בעיצומה של מלחמה, וכששר ביטחון מפוטר חושש שמנהיגו איבד את המצפן - אני באמת מודאג. כשיהודי התפוצות מושיטים יד והרבה כסף לעזרת המדינה במצוקה, הם מתקשים להבין הכיצד יש לקברניטים את העוז להשחית את זמנם בפוליטיקה עלובה. הרי נתניהו עצמו הסביר שאין לו די זמן ללכת לאזכרות ולפגוש את כל משפחות החטופים כי הוא עסוק בניהול ענייני המלחמה. זאת מבלי לכלול את המלחמה בגלנט.
נכון, נתניהו מזמן רצה לפטר אותו על רקע הלעומתיות שגילה בנוגע לרפורמה/הפיכה משפטית. בזמנו, נתניהו נבהל ממפגיני קפלן ולכן חזר בו. חשבתי שזו הייתה טעות מאחר שהדבר יצר אצל גלנט עודף ביטחון, כאילו קיבל חסינות "מהשבט". ועובדה - מאז גלנט המשיך לצאת נגד מדיניות הבוס: כן לוועדת חקירה ממלכתית, "ניצחון מוחלט זה קשקוש" והצבעה נגד חוק הגיוס. אז מה קרה עכשיו? נתניהו קיבל אומץ או, שאולי התחרפן?
יש הסבורים שנתניהו בחר דווקא בעיתוי הזה ביודעו שממילא העולם מתמקד במדינות מתנדנדות אחרות: בפנסילבניה, נבאדה ואריזונה. אני לא קונה את התזה הזו. לו נתניהו רצה לצמצם את העיסוק התקשורתי כש"איחל" לחייל בהצלחה, הוא היה מוציא את הודעת הפיטורין בליווי סרטון (!) - לקראת חצות ולא בשתי דקות לשמונה כאחרון המכורים ל"פריים טיים".
נתניהו עשה זאת עכשיו כי הוא קיבל ביטחון:
- הקואליציה גדלה לפחות בשלושה מנדטים - לא צריך לספור את גלנט.
- תחושת החזרה לפוזיציה של "מר ביטחון": מבצע ארנון, ליל הביפרים ושרשרת החיסולים.
אם אחרי ההתפטרות של גנץ ואיזנקוט, נתניהו, כמס שפתיים, אמר להם ש"זה לא הזמן לנטוש את המערכה", הרי שעכשיו נתניהו הוא שלחץ על כיסא המפלט.
לפני חצי יובל שנים, נתניהו פיטר את השר הראשון שלו. זה היה שר הביטחון יצחק מרדכי. אני זוכר את האירוע כאילו התרחש אתמול: אז לנתניהו לא הייתה ברירה. פניו של מרדכי היו למפלגה שקמה להפילו. עכשיו נתניהו בחר במלחמת יש-ברירה. את ניצני עודף הביטחון או "ההיבריס" בעברית ראינו כבר בפתיחת כנס החורף של הכנסת. נתניהו הציג עצמו כמגן האנושות, בדרך לניצחון המוחלט וכמי שכבר החזיר לא מעט חטופים.
לא בכדי יו"ר האופוזיציה תקף אותו באומרו: "אשתקד, להבדיל מהיום, עוד התביישתם והשפלתם מבט". ואכן, אלה תמיד הרגעים שבהם נתניהו טועה. זה קרה לו, למשל, בנאום "הם מפחדים" המפורסם. בבוקר הוא מתח ביקורת מדודה ומוצדקת על התקשורת, שבמפגיע התעלמה מאירוע שהיטיב עימו. בערב הוא נסחף, איבד כל רסן ואחר כך גם את הבחירות.
נתניהו, לדעתי, נמצא עכשיו בדיוק באותו "Zone". אם הוא חושב שבפיטורי גלנט הוא סולל את הדרך להעברת חוק הגיוס/מעונות - הוא טועה. השוויון בנטל הוא קונצנזוס. תשאלו את קיש, ממקימי התנועה הזו ואת ברקת, מגדולי התורמים לה. אולי עכשיו הם מבינים שמה שלא טבעי לא יעבוד. ככה זה בפוליטיקה.
אם המורדים יפילו את החוק - נתניהו יינצל מעצמו. אם, למרות הכול, חוק ההשתמטות יעבור, קיצו הפוליטי של נתניהו יגיע מהר מהצפוי. הוא יהיה חתום על זה לדיראון עולם. זו לא עוד "קונספציה", זו המציאות שלנו. העברת החוק בחתימת ההכשר של גלנט, שונה מבלעדיו. אם לא יחול שום שיפור בהצעת החוק והחקיקה תיתפס כהישג לחרדים - כפי שהיא נראית כרגע, תגרום לקואליציה לקרוס לתוך עצמה. "Read my lips" (ג'ורג' בוש האב, 1992).