הסכם הפסקת האש בלבנון הינו ברירת מחדל טובה יותר מול האלטרנטיבה של הישארות שם. צה"ל, מצידו, צריך להתאושש ולהשתקם. נותר רק הדשדוש ברצועת עזה, שם ראש הממשלה אינו מסוגל לקחת סיכון פוליטי ולסגור את המלחמה המדממת והמיותרת. את מחיר הדבק לקואליציה משלמים החטופים ודם הנופלים.
ההסכם, למרות שאינו מהווה הישג לחיזבאללה שהוכה קשות, לא זאת בלבד שאינו מונע את שיקום הארגון, בפועל הוא מבטיח את הישארותו ואת שיקומו אפילו בעתיד הלא-רחוק. ההסכם הינו גרסה חוזרת של ההסכם מ-2006, שנתניהו סירב אז לחתום ואשר לאורך כל תקופתו כראש ממשלה מדיניות ה"שקט יענה בשקט" היא זאת שאפשרה את התעצמות חיזבאללה לממדים מפלצתיים. אלו יצרו משוואת הרתעה מול ישראל עד כדי חשש לפעול מול התגרויות שלו.
כעת, אחרי הישגים צבאיים יוצאים מן הכלל, הגיע הכישלון המדיני שאפיין את כל המלחמה הזאת. לא רק שישראל לא הצליחה להשיג את יישום החלטה 1559, הסכם הרבה יותר טוב שיכול היה להביא לפירוק חיזבאללה. עם זאת, לפי ההסכם הנוכחי אליו נביה ברי הצליח לדחוק את ישראל, חיזבאללה יישאר מצפון לליטאני ועד ביירות, כולל עם כוח גדול והיקף נרחב של טילים ורקטות. ההסכם לא יוצר תנאים לדבר הכי חשוב - חיזוק צבא לבנון ותפיסת השליטה בביירות, ואם אין שליטה בביירות אין שליטה בלבנון, ואם אין שליטה בלבנון שום דבר לא ימנע מחיזבאללה לחזור ולהתעצם בהקדם.
אימוץ מדיניות אכיפה דקדקנית בסגנון של "תגובה לכל בלון", במקרה זה תגובה לכול הפרה קטנה כגדולה, הינו קריטי, אלא שהמנגנון שנקבע מול האמריקנים רק יכבול את ידינו, וסביר להניח שנתקשה למנוע את "התחזבלות" הדרום. חיזבאללה שהכרנו כבר לא יהיה הוורסיה החדשה שלו אחרי לימוד הלקחים מצידו. במצב הזה, לא ייקח עוד הרבה זמן עד שניאלץ להיכנס חזרה ללבנון ולהשלים את מה שלא סיימנו, רק שנידרש גם אנחנו לערוך שינויים גדולים היות שהחזית הבאה עלולה להיות רב-זירתית, עם גורמים נוספים כמו סוריה ועיראק.
הגולן עלול להפוך לחזית רביעית נגד ישראל
במזרח התיכון אין ואקום. היחלשות הציר האיראני בעקבות המלחמה וההתקפות של ישראל על חיזבאללה, שנפגע קשות ונאלץ לדלל את כוחותיו בסוריה, זוהו כהזדמנות על ידי המורדים בסוריה. הם פתחו השבוע במתקפת פתע מאסיבית על משטר אסד, במסגרתה כבשו את העיר חאלב, השנייה בגודלה בסוריה, כבשו מתקנים צבאיים ועיירות רבות נוספות. המתקפה ערערה מחדש, אחרי ארבע שנות הפסקת אש, את היציבות בסוריה לתחרות מחודשת על השליטה המעשית בה. הרוסים, שנמצאים בסוריה משנת 2015 והורידו פרופיל מאז תחילת המלחמה עם אוקראינה, חזרו להפציץ והודיעו ששימור משטר אסד עבורם הינו כנכס אסטרטגי. האמריקנים, שעדיין מחזיקים בנוכחות של חיילים בסוריה, יידרשו גם הם לבעיה. איראן, מצידה, לא יכולה להרשות לעצמה לאבד את סוריה ומהר מאוד תידרש להתערב עם מיליציות משלה. לטורקיה, שכוחות בתמיכתה פלשו לסוריה, אינטרסים מהותיים מול הכורדים בצפון בסוריה.
האפשרות שמשטר אסד ייפול היא בעייתית מאוד ליציבות האזור כולו. היא תביא לבריחה נוספת של המוני פליטים למדינות השכנות ולאירופה. במקרה של ירדן, הדבר יערער את יציבות הממלכה ויהווה סיכון גדול לישראל ממזרח. המצב עלול להביא לגבול ישראל ארגוני טרור כמו דאעש, ג'בהת אל-נוסרה או בשם החדש תחריר א-שאם ועוד ארגונים סלפים נוספים, באופן שתיווצר חזית טרור רביעית פעילה נגד ישראל בגולן.
קריסת סוריה הינה בשורות רעות לביטחון ישראל, שמבחינתה אסד, על אף היותו רודן רצחני ונורא לעמו, מחזיק ביכולת שליטה שהיא טובה בהרבה לאינטרסים הביטחוניים של ישראל. חולשתו פותחת תחרות אזורית שיוצרת פרק חדש של חוסר יציבות באזור.
שיעור במגבלות הכוח
המצב האזורי החדש מורכב ומסובך, ואין שום אפשרות לפתור את מורכבות הבעיות שקיימות בפנינו בדרך צבאית בלבד. אנו רואים את מגבלות הכוח, גם אחרי המלחמה הכי ארוכה שהייתה לנו, עם תוצאות צבאיות מוצלחות. גם בסופה חיזבאללה רחוק מלהיות מחוסל, איראן נפגעה אך לא איבדה את תפקודה, גם החות'ים במקומם והאמת שאפילו חמאס לא חוסל לחלוטין. אין שום פתרון של יציבות ללא שילוב מדיני. במקרה של מורכבות אזורנו וריבוי ארגוני הכוח והאינטרסים, אין ולא יהיה שום פתרון יציב ללא קואליציה אזורית חזקה של ארצות הברית, המפרציות, סעודיה וישראל.
בחסות הסכם כזה ניתן היה לחזק את משטר אסד גם בלי רוסיה ואיראן, או לפחות לחזק את צבא סוריה החופשית ולא את דאעש. קואליציה כזאת הייתה יכולה לחזק באופן ניכר את צבא לבנון ולאפשר את מניעת הבנייה מחדש של חיזבאללה. ניתן היה להדק את הטבעת האנטי-איראנית. בכל דרך אחרת היה ניתן להשיג הישגים חשובים הרבה יותר מאשר כוחניות צבאית בלבד. "לתת בראש" באמצעות התקפות צבאיות בלבד מביא להישגים זמניים ומוגבלים, שלא פותרים בעיות אלא רק דוחים אותן.
אלא מה, לישראל כיום יש רק "צה"ל חזק" ואפס מדינאות. אין שום אסטרטגיה, לא גדולה ולא קטנה. אין ממשלה שרואה אינטרס לאומי למרחוק, אין כלל מאמצים פוליטיים חיצוניים ומעולם מצבנו הבין-לאומי לא היה כל כך גרוע ומבודד כל כך. מי היה מאמין שראש ממשלת ישראל יהיה מצוי תחת צו מעצר בין-לאומי? מחשבה מדינית נאורה הייתה כבר סוגרת את המלחמה שרק מזיקה לנו, חותמת על ההסכם הסעודי בלי שיהוי ומאפשרת למדינת ישראל להשתקם. עם זאת, בממשלת ההתבשמות של נתניהו שום דבר לא באמת מתוכנן, הכול אישי, הכול אג'נדות ואופורטוניזם. ראש הממשלה שלנו עסוק בעצמו בלבד ולא בביטחון ישראל, מפקיר את החטופים ומפקיר את עתיד ילדינו.
מי יודע, אולי טראמפ יציל אותנו ממנו.
>>> ישראל זיו הוא קצין צה"ל בדימוס בדרגת אלוף. שימש קצין החי"ר והצנחנים הראשי, מפקד אוגדת עזה וראש אגף המבצעים