לאחר האירועים הקשים בפתיחת המלחמה, נשמעה כמוסכמה הטענה, שזוהתה בעיקרה עם ביקורתו של אלוף במילואים יצחק בריק לפני המלחמה, ושלפיה צבא היבשה קטן מדי בעקבות צמצומים שנמשכו על פני עשורים, ושהוא הוזנח מול חיל האוויר, המודיעין, והיחידות המיוחדות, מתוך מחשבה שנגמר עידן המלחמות הגדולות. במאמר אז הצבעתי על כך שלצה"ל יש יותר אוגדות שדה, "מתמרנות" – 6-7 במספר – ממה שהיו לו במלחמת ששת הימים ואף במלחמת יום כיפור, כשעמד נגד קואליציה של צבאות ערב סדירים שב-1973 כללו קרוב לעשרים דיביזיות ואלפי טנקים; שצה"ל גייס למלחמה הנוכחית למעלה מ-300 אלף אנשי מילואים, מול כ-30 אלף לוחמים לחמאס ו-50-40 אלף לחיזבאללה; ושארה"ב כבשה את עיראק כולה במלחמת המפרץ השנייה עם 5-4 אוגדות.
הבעיה של צה"ל במלחמה הנוכחית לא הייתה מיעוט כוחות, אלא דווקא פערים בטכנולוגיה בתחומים קריטיים. המצוקות האמיתיות, למרות גבורת הגייסות העילאית, נמצאו בהתמודדות עם המנהרות ביבשה ועם הכטב"מים ברום הקרוב, ומה שצה"ל נזקק לו הוא אכן לתגבור הייטק בתחומים קריטיים אלו. במקביל, התחום שדרש שינוי יסודי במגזר הלו-טק הוא חידוש מערך ההגנה המרחבית נגד התקפות פתע מעבר לגבולות של כוחות טרור סדירים למחצה מהסוג שנתקלנו בו ב-7 באוקטובר, מערך המתבסס על כוחות קלי חימוש וזולים יחסית.
ואכן, לאחר בחינה שיטתית של המצוקות והפערים, ניתן להתרשם שצה"ל בחר בדיוק בכיוונים אלו. השירות הסדיר מוחזר לשלוש שנים ונעשה מאמץ למלא את השורות, להגביר את כשירות אוגדות המילואים הקיימות, ולחזק במיוחד את יחידות ההנדסה שחיוניותן הודגמה במלחמה. אבל אין מגמה להוסיף אוגדות שדה "מתמרנות", ולעומת זאת נמסר על הקמת אוגדה מרחבית חדשה, 96, ממשוחררי שירות המילואים, להגנה על היישובים ועל מתקנים חיוניים וצירי התנועה בעורף. גם כוחות הכוננות ביישובים מחוזקים ומוכנותם מוגברת. את עיקר תשומת הלב שלו מקדיש צה"ל, בנוסף לתגבור הכוחות והאמצעים נגד המנהרות, לחיזוק מערך הרחפנים הקלים למודיעין ותקיפה ולהצטיידות באמצעי יירוט מסוגים שונים, כולל לייזר, נגד רחפני, כטב"מי, וטילי אויב. חשיבות עילאית יש להשלמת ציוד כל הרק"ם בעוצבות השדה במערכות ההגנה האקטיביות המהפכניות מסוג "מעיל רוח" ו"חץ דורבן", המשודרגות כעת, כך נמסר, להגנה מלאה יותר אל מול איומים מלמעלה.
בכך, ובהגברת הקישוריות והאוטומציה של מערכות הנשק של כוחות היבשה, ולא בהגדלת מספר האוגדות ומספר הטנקים, נמצאת קפיצת המדרגה החדה באפקטיביות של צה"ל. מול צבאות הטרור של חמאס וחיזבאללה, ויתר האיומים של טבעת האש האיראנית, לא חסרו לצה"ל אוגדות וטנקים. התארכות המלחמה נבעה בעיקרה מהיעדר מענה הולם לאתגר המנהרות ולאויב הנעלם שבתוכן. אכן, צה"ל חווה וחווה שחיקה והתשה קשים של כוח האדם במילואים ובסדיר ושל הציוד. אבל בסיכומו של דבר הם עמדו במשימה הקשה בכבוד, ואין הצדקה לתרחיש ייחוס של מלחמה ממושכת עוד יותר – לא כל שכן לאחר הריסת צבא הטרור של חמאס, שאין לאפשר לו להשתקם, והפגיעה הקשה בחיזבאללה, שיש למנוע ממנו מלחזור ולהתבסס על גבולנו הצפוני. אין לבנות את צה"ל למלחמה הקודמת: לא למלחמת יום כיפור 1973, ואפילו לא למלחמת עזה-לבנון הנוכחית.
טענתו של בריק שההשקעות בחיל האוויר באו על חשבון כוחות היבשה אינן מוצדקות והופרכו במלחמה, כמו מרבית אזהרותיו ונבואות הזעם שלו במהלכה (גם אם לא חלק מאזהרותיו לפניה, לפחות בנוגע לכוננות ומוכנות צה"ל). בניגוד למשתמע מביקורתו, לא רק עוצבות היבשה אלא גם חיל האוויר צומצם לכדי מחצית מגודלו בשנות ה-90, בדומה לקיצוץ במספר אוגדות השדה – לנוכח שקיעת איום המלחמה עם צבאות ערב הסדירים. והעיקר, חיל האוויר היה מרכיב קריטי בסלילת הדרך לכוחות היבשה ברצועת עזה, תוך שיתוף פעולה בין-זרועי מופתי. תפקוד בסיסיו לא הופרע תחת האש הרקטית של האויב. מפעל הכתישה והחיסולים המסיבי שלו נגד חיזבאללה הדהים אף את מי שהכיר את יכולותיו. וגם אם כוחות יבשתיים, בסיוע אווירי, היו חיוניים מול אתגר המנהרות בעזה, ונדרשים לפעולה גם מול חיזבאללה, הוכיחה הזירה הלבנונית מאז פתיחת המערכה העצימה שם שתפיסת הלוחמה הנשענת על אוויר-מודיעין איננה כה מופרכת כפי שחשבו בתחילת המלחמה. בנוסף, נשאר חיל האוויר כוח העתודה הניידת רבת העוצמה ביותר שבידי המטכ"ל, שניתן להעתיקה במהירות מזירה לזירה, והוא מהווה את הזרוע האסטרטגית של מדינת ישראל מול אתגרים רחוקים, ובראשם תפקידו כמרתיע וככוח התוקף העיקרי מול איראן.
תקציב הביטחון של ישראל צמח לכדי רבע-שליש מן התמ"ג בתקופה שלאחר יום הכיפורים, כשצה"ל הוגדל לממדים עצומים בעקבות הטראומה – גידול שהביא לעשור האבוד בכלכלה הישראלית. תקציב הביטחון צומצם מאז בהדרגה לכדי כ-4.5 אחוז מהתמ"ג (לא כולל הסיוע האמריקני), הרבה מעל לכל מדינה מפותחת אחרת, כולל אפילו ארצות הברית. לאחר כיסוי ההוצאות החריגות העצומות של המלחמה והשיקום, יש לחזור אל מסגרת תקציבית זו – בפועל ולא רק כמס שפתיים – ולא לשלח כל רסן בצל טראומת 7 באוקטובר.
>>> פרופ' עזר גת הוא מחזיק קתדרת עזר וייצמן לביטחון לאומי באוניברסיטת תל אביב, יועץ אקדמי למכון למחקרי ביטחון (INSS), וחתן פרס א.מ.ת במדע המדינה ואסטרטגיה