לפני כשבועיים התפרסמו תוצאות המבחנים הבין-לאומיים במתמטיקה ובמדעים. התברר שציוני התלמידים בישראל נמוכים ואף נמצאים במגמת ירידה. זו ידיעה לא משמחת בכלל, שהצליחה להיות בכותרות כל מערכות התקשורת במשך כמעט יומיים. הכותרות צעקו על האשמים, מי בתסכול, מי בשמחה לאיד, מי בהסברים כמו "טוב, הייתה קורונה, הייתה מלחמה...", ומי בתחושה של אסון גדול. אך כגודל הכותרות, גודל ההיעלמות המוחלטת. הן נעלמו כלא היו. שבועיים לאירוע וכבר אין לכך זכר ואף לא אזכור בשום מקום, רק כעת כששר החינוך יואב קיש החליט להקים ועדה שתבחן את הכישלון בבחינות.
אז נכון שבחיים במזרח התיכון, כאשר בבוקר אחד קמים ופתאום אין שלטון בסוריה, אי אפשר לעמוד בקצב של החדשות. ובכל זאת, העובדה שמצב הציונים של התלמידים שלנו ירד כל כך מהר מהכותרות, היא ההסבר לכך - זה פשוט לא מעניין אותנו ולא מעסיק אותנו. וכשנושא לא מעניין ולא חשוב, אז אין סיבה לטפל בו.
ברור שכאשר מדברים ושואלים מה חשוב לאנשים, בדרך כלל חינוך הוא הדבר הראשון, לפני ביטחון או אחרי. הורים בוחרים מקום מגורים בקרבה למוסד חינוכי שהם חושבים שהוא טוב לילדים שלהם, מוכנים לשלם כסף, אך בפועל חינוך הוא לא נושא ציבורי מעניין.
התוצאה הזו היא לא אירוע נקודתי. היא סוג של מראה. כמה באמת החינוך מעניין אותנו? כמה יש תחרות על מי מקבל את תפקיד שר החינוך, או שמדובר בפרס ניחומים?
העדות הבולטת ביחס שלנו לחשיבות החינוך היא שלפני פתיחת שנת הלימודים הנוכחית הכריז רן ארז, יו"ר ארגון המורים, על שביתה של בתי הספר התיכוניים. בלי קשר לשאלה או אנחנו בעדה או נגדה ואם הטיעונים לקיומה היו מוצדקים - האיום בהשבתת כל הנוער במדינת ישראל לא פתח אף מהדורת חדשות, לא גרם לכינוס חירום של הממשלה ובטח לא הוציא אף אדם לרחובות. גם כאשר נפתחה שנת הלימודים וילדי בתי הספר התיכוניים נשארו בבית ולא הלכו לבית הספר, כולל ילדי המפונים שגם כך החסירו הרבה מאוד ימי לימודים, למרות זאת, לא קמה קול צעקה. החיים חזרו למסלולם.
ככה זה, כאשר ילדים בגיל תיכון נשארים בבית, זה לא מפריעים להורים ללכת לעבוד. זה לא משבית את המשק, זה לא מחייב למצוא פתרון לילדים ולכן זה לא כל כך משנה. במידה מסוימת, התגובה הציבורית הלא-נאמרת היא יחס של בייביסיטר לילדים ולמי שלא זקוק לבייביסיטר, כדאי שילמדו, אבל זה לא הדבר הכי חשוב.
הרי שעל סוגיות אחרות, הציבור יודע לצאת לרחובות, להפגין, להשמיע קול. על השאלה מי יהיו המורים של הילדים שלנו? איך יראה סדר היום שלהם? איך הם ילמדו? איך מתקבלים להיות מורים? מתי נותנים זמן למורים לפתח, ליצור, להתאים את התוכנית לכל ילד?
כל הסוגיות הללו שנוגעות לחיים של הילדים שלנו, ולעתיד של המדינה הזו, כל אלו לא משפיעות על סדר היום הציבורי.
כדי לממש את היכולות של התלמידים שלנו וכדי להביא לידי ביטוי את הכישורים שלהם, ולבנות נכון את דור העתיד, נדרשת עבודת עומק. לא עוד שינוי קוסמטי, קטן ולא מרתון לקראת המבחנים הבאים. בטח לא להפוך שוב את המורים שלנו לשק החבטות התורן. המורים עושים עבודה מצוינת, מתאמצים מאוד ובנתונים הקיימים עושים את המיטב, להביא הישגים, לחנך לערכים, לתת יחס אישי ואת כל זה הם עושים בתוך מציאות טעונה, עם מעט מאוד הכרה וגיבוי של הציבור.
אם רוצים להוביל שינוי, אז צריך להתייחס אל הנושא בכובד ראש, להחליט שחינוך זה דבר חשוב. שלושה כיוונים:
- שינוי מבנה סדר היום של המורה בכיתה, זמן לפיתוח ולעבודת צוות, הרבה יותר אוטונומיה למורה בכיתה, יותר חופש למנהלים בהעסקת מורים.
- שוויון הזדמנויות אמיתי, לא כסיסמה אלא בתוכנית עומק. עלינו לאפשר לכל התלמידים בכל פינות הארץ למצות את מה שהם יכולים, לחשוף לתודעה של מצוינות ולהשקיע באוריינות.
- במהלך הלימודים באמצע שנות בית הספר היסודי, כשהתלמידים מתחילים ללמוד שברים, שם מתחיל המשבר, כשלא תופסים את הילדים שם הם מרגישים שהם לא מסוגלים וגוררים את החוויה הזו. כשתלמיד מאבד ביטחון עצמי בחשבון בכיתה ד', הסיכוי לתקן זאת בגילים המבוגרים הולך וקטן.
מכל המקצועות, דווקא מתמטיקה, שהוא אימת ההורים והילדים, הוא מקצוע שבעבודה מדויקת עם המורים, הרבה יותר קל לשפר בו את ההישגים הלימודיים של התלמידים, ולבנות ביטחון עצמי שישפיע על הלמידה ביתר המקצועות. ההשקעה שם היא מכרעת על היכולת להגיע להצלחות בגיל התיכון.
כחברה ישראלית, גם בזמן מלחמה, האופציה לדחות את העיסוק בסוגיות האלו ל"יום שאחרי", מסוכנת. ההון האנושי שלנו הוא המשאב הכי חשוב. זה לגמרי בידינו, ואין ספק שמהמטלות העומדות לפתחנו, אי אפשר להתעלם ממנה.
>>> ד"ר עליזה בלוך היא ראש עיריית בית שמש לשעבר ומנכ"לית רשת התיכונים ברנקו וייס לשעבר, נשיאת יאסא - המרכז הישראלי למצוינות בחינוך