ניתן לציין שני אירועים השבוע: ההסכם מול לבנון וציון שנה להסכם החטופים היחיד עד עתה בעזה. בשתי החזיתות, לבנון ועזה, קורה דבר דומה - הצלחה צבאית מחד וחוסר יכולת לתרגם אותה להישג אסטרטגי מאידך. הסיבה לכישלון היא אחת: אימוץ אוטומטי של גישה המאמינה כי רק לחץ צבאי יאפשר את השגת מטרות המלחמה.
בלבנון מתבטאת הגישה השגויה בוויתור על שני מהלכים שחייבים היינו לממש מזמן. המהלך הראשון נוגע לשאלה הפשוטה - מיהו האויב. כמו ב-2006, קבע הקבינט ללא דיון וללא בחינה כי האויב נגדו יש להילחם הוא חיזבאללה. זו טעות קשה, האויב הוא מדינת לבנון. לבנון היא בהגדרה מדינת אויב ומרגע שנפתחה אש משטחה לעבר ישראל, הדבר צריך היה להיות מתורגם להכרזת מלחמה של ישראל נגדה. התרגום למצב של הכרזה זו יכול היה לכלול מצור ימי, מניעת טיסות לשדה התעופה בביירות, תקיפה של מטרות דואליות כמו גשרים על הליטני, תקיפות סייבר על תשתית לאומית ועוד. לחץ כזה על מדינת לבנון היה מתורגם ללחץ כבד על חיזבאללה.
כדאי לזכור, חיזבאללה איננו דאעש ולא אל-קאעידה. זהו ארגון לבנוני, כל לוחמיו ומנהיגיו הם אזרחים לבנונים, חיזבאללה משמש כמפלגה שותפה בממשלה, ומעל לכול - פעילותו תלויה במידה רבה בלגיטימיות הפנימית שלו בלבנון. הוויתור על המנוף הזה הוא בלתי נסלח.
הטעות השנייה היא ויתור ישראל על המסר הבין-לאומי החשוב ביותר. ובכן, איראן המציאה קולוניאליזם מסוג חדש. היא לא צריכה לכבוש מדינות בכדי לשלוט בהן. מספיק שהיא מקימה מיליציה פרו-איראנית במדינה שכנה, ודואגת שמיליציה זו תהיה חזקה צבאית בכדי להשיג שליטה דה-פקטו באותה מדינה. כך איראן עושה בלבנון, בעיראק, בתימן, היא מנסה לעשות בסוריה ושואפת לייצא את השיטה גם לירדן.
גישה איראנית זו עומדת בניגוד חד לסדר העולמי כפי שנוצר לפני 79 שנים, סדר המתבסס על עיקרון אחד מוביל ולפיו קיימות מדינות לאום עם אחריות מלאה לכל אשר קורה בשטחן. כל עוד מתממש עיקרון זה, ניתן לייצר הסכמים בין-לאומיים, אמנות בין-לאומיות וכללים המאפשרים יציבות ושגשוג. איראן פועלת נגד עיקרון-על זה, והתוצאה היא פירור של מדינות מבפנים, יצירת כאוס וחוסר יציבות מתפשט.
שר החוץ הישראלי, אם היה לנו אדם כזה בשנה האחרונה, היה חייב לבקר בעשרות מדינות ולהסביר כי פירוק חיזבאללה כארגון צבאי איננו רק אינטרס ישראלי, ואפילו לא רק אינטרס לבנוני. מהלך כזה הוא הדבר הנכון ביותר אם רוצים לבלום את התפשטות ההגמוניה ההרסנית של איראן. ההזדמנות לממש זאת נוצרה בחודשים האחרונים, שכן ישראל כבר עשתה לבדה את רוב העבודה. ישראל פגעה קשות ביכולות הצבאיות של חיזבאללה וחיסלה את ההנהגה שלו. יותר מכך, הוכח שאיראן עצמה פגיעה, היא איננה מסוגלת לסייע צבאית לשלוחים שלה - חמאס, החות'ים וחיזבאללה, ולכן זו ההזדמנות למהלך בין-לאומי שיחזיר את הסדר העולמי למקומו. דהיינו, התעקשות על מימוש החלטת האו"ם 1559. איש בישראל לא שיווק הסבר חשוב זה, שכן אצלנו הכול מושתת רק על מהלכים צבאיים.
התהליך שקורה בעזה אינו שונה. נאמנים לסיסמה "רק לחץ צבאי יביא את...", הזנחנו לחלוטין את הנרטיב הנכון. הנרטיב הנכון הוא שמדינת עזה (כן, עזה הפכה דה-פקטו למדינה בשנת 2007) פתחה ב-7 באוקטובר במלחמה נגד ישראל. תניחו שירדן הייתה פותחת בהפתעה במלחמה נגד ישראל, הורגת 1,200 איש וחוטפת 250, רובם אזרחים. סביר שהפעולה הראשונה שישראל הייתה עושה הוא ניתוק ההזרמה הן של מים והן של גז טבעי לירדן, שכן מדינה נורמלית לא מספקת אנרגיה לאויב. ייתכן ו"נשמות טובות" היו זועקים כי בשל מחסור במים אנשים בירדן מתים ובשל מחסור באנרגיה בתי חולים קורסים ברבת עמון. התשובה הישראלית הייתה, מן הסתם, זו: אפשר לחסוך את כל הסבל אם ירדן תיכנע, או לפחות תחזיר ללא תנאי את כל החטופים.
בדיוק באותו אופן היה נכון לפעול מהיום הראשון נגד מדינת עזה. העובדה שבטיפשותנו קיבלנו את הנרטיב האמריקני כאילו חמאס הוא חבורה של טרוריסטים ולא הממשלה בעזה, הביאה אותנו למצב העגום כיום. שנה שלמה אנחנו מתחננים לשחרור החטופים, כאשר חצי מהם כבר מתו.
הכוח הצבאי הישראלי מרשים, והדבר הוכח בעזה, בלבנון, בסוריה וגם באיראן. עם זאת, אסטרטגית אנחנו נכשלים פעם אחר פעם.
>>> אלוף במיל' גיורא איילנד הוא ראש המל"ל לשעבר, ראש אגף מבצעים לשעבר