"זהו, הסיפור הסורי נגמר. משטר אסד, כפי שאנחנו מכירים אותו, איננו, אפשר לומר זאת די בוודאות", כך סיכם במרירות את האירועים הדרמטיים בסוריה חשבון הטלגרם הרוסי RYBAR, שבעברו היה מחובר למיליציית ואגנר של יבגני פריגוז'ין. מאז החלה המתקפה של המורדים שיצאו מאידליב ותפסו עיר אחר עיר, הוא כתב על הכישלונות הרוסיים בסוריה והביע ביקורת חריפה על ההתנהלות הרוסית.
בעיני בלוגר זה, שצבר כמיליון עוקבים, מי שפיקד על מערך הכוחות הרוסי בסוריה – הגנרל סרגיי קיסל, שהועבר לשם מהזירה האוקראינית – נחל כישלון חרוץ. במהלך שנות המלחמה באוקראינה העבירו הרוסים את הכוחות הכשירים ביותר וגם את מערכי ההגנה האווירית מסוריה לאוקראינה. המדינה (רוסיה) לא הרוויחה רובל אחד מנוכחותה הצבאית בסוריה, לא תפוז אחד ולא ליטר אחד של נפט. במקום זאת, האוליגרכים הרוסים המקורבים לפוטין היו היחידים שהורשו להיכנס לסוריה ולהתעשר מניצול של משאבי הטבע שלה. למעשה, הבעלים של ערוץ הטלגרם התלונן לא רק על זה שהצבא הרוסי לא ניהל את המצב בסוריה כמו שצריך, אלא הלין על השחיתות שפושה במדינה, על החולשה הפנימית שלה, על תהליך קבלת ההחלטות הכושל ועל קונספציות שגויות שבהן החזיקו בכירים רוסים עד לאחרונה.
ובכן, בספטמבר 2015, כאשר רוסיה נכנסה לסוריה בקול תרועה, לרבים במזרח התיכון היה נדמה שמדובר במהלך מנצח. רוסיה סוף סוף השיגה את הגישה למים החמים של הים התיכון, שלמענה נאבקה עוד מימי רוסיה הצארית והצליחה להציל משטר ערבי שהיה הכי ידידותי למוסקווה. רוסיה הייתה על הגל. היא הרוויחה אמינות במזרח התיכון וקיבלה דריסת רגל חשובה בלב ליבו של האזור. דווקא האמריקנים, שזנחו את הנשיא המצרי חוסני מובארק, נראו אז כפחות אמינים וזכו לביקורת חריפה מצד המשטרים הערביים, שהחלו בהתקרבות האסטרטגית עם מוסקווה. בשנת 2015 מלך סעודיה ובנו, יורש העצר מוחמד בין סלמאן, ביקרו בסנט פטרסבורג, באותה שנה פוטין ביקר במצרים. היה נדמה שרוסיה מחזירה לעצמה את כובד המשקל הגלובלי שאבד לה מאז שברית המועצות התפרקה ורוסיה הייתה במצב כלכלי קשה.
אך הניצחון בסוריה היה מעין ניצחון פירוס. לאחר שמוסקווה וטהראן החזירו לאסד שליטה על מרבית השטחים שאבדו במהלך מלחמת האזרחים, הסתבר שסוריה איננה יותר מגל הריסות אדיר, שהאמריקנים אינם מתכוונים להסיר את הסנקציות החונקות שהוטלו על משטרו של אסד, ושאף אחד – כולל סין – איננו ממהר להשקיע באסד אגורה שחוקה אחת. גם לרוסיה עצמה לא היה עניין בהשקעות במדינה הרחוקה. באותן שנים, מוסקווה כבר התכוננה להרפתקה צבאית אחרת: כיבוש של אוקראינה.
קרנה של סוריה ירדה בדיוק באותה עת שבה החלה הפלישה הרוסית לאוקראינה בפברואר 2022. מהר מאוד הסתבר שקייב לא עומדת להיכבש תוך שלוש יממות בלבד, כפי שהבטיחו תועמלנים של פוטין, ושרוסיה תצטרך להשקיע את כל המשאבים שלה בזירה הזאת. מאז, רוסיה שמרה בעיקר על תדמית של השפעה בזירה הסורית, אך הייתה רחוקה מאוד מלהשפיע באמת על המהלכים בה. טורקיה נגסה חלקים מסוריה ופוטין לא היה מסוגל לעצור אותו, הכורדים, שנהנו מתמיכה אמריקנית, שלטו בשדות הגז שנותרו מחוץ להישג ידו של אסד, ואסד עצמו הפך לסוחר סמים בקנה מידה תנ"כי ובעצם הפך את סוריה לנרקו-סטייט. הפגנות שבועיות הרעידו את המחוז הדרומי סווידא, הסורים קבלו על יוקר המחיה והשחיתות, אך הרוסים, כך נראה, לא התעניינו בכך וגם לא יכלו לעשות דבר כדי לשנות את המצב במדינה ההרוסה.
כאשר המורדים מאידליב החלו להתקדם לכיוון חלב, רוסיה הגיבה באדישות. היא, שמייבאת עכשיו חיילים מצפון קוריאה ונשק מאיראן, לא יכלה להציל את אסד מקריסה מבלי לגרוע כוחות משמעותיים משדה הקרב באוקראינה. ההצגה הסורית הגיעה לסיומה. המשטר הרוסי לא הכה שורשים עמוקים בסוריה. מלבד הבסיסים הצבאיים ומעורבות כלכלית מוגבלת של כמה טייקונים המקורבים לפוטין, בעצם לא היה שום דבר שחיבר בין רוסיה לסוריה. הברית הזאת לא הושתתה על אינטרסים עמוקים ואחדות אידיאולוגית כלשהי, וכרגע סוריה לא הייתה ממוצבת גבוה בסולם העדיפויות הרוסיות. במזרח התיכון שמו לב. ברשתות החברתיות הגולשים השוו בימים האחרונים לא פעם בין המחויבות האמריקנית לישראל לברית הרופפת בין דמשק למוסקווה, ולנכונות של רוסיה לזרוק את אסד מתחת לגלגלי האוטובוס. ההרפתקה הרוסית בסוריה תיזכר במזרח התיכון בתור הרפתקה כושלת, הימור על הסוס הלא נכון וגם בריחה מאחריות ברגע האמת. קשה להאמין שמדינה ערבית כלשהי תרצה לחזור על הניסיון הסורי בזמן הקרוב.
במשחק הגדול של המעצמות, רוסיה הפסידה לארצות הברית ובגדול. הציר האיראני שאותו אימצה רוסיה בלית ברירה, בגלל הבחירות האסטרטגיות שלה, עומד להתפורר. הנכסים הצבאיים שלה מפונים וקרוב לוודאי שנשק רב יפול בידי המורדים הסורים. הקונצרטים שרוסיה ערכה בפלמירה, הטקסים של יום הניצחון שנערכו בדמשק, "הידידות האמיצה עם העם הסורי" – הכול נעלם כלא היה. כך מתגלה החולשה הרוסית המהותית: מוסקווה רוצה לשחק במשחק של הגדולים במזרח התיכון, אך היא אינה יכולה להרשות זאת לעצמה, בשל האג'נדות האחרות וכוחה הכלכלי המוגבל, וגם בגלל שהימרה על השחקנים הלא נכונים. כל המזרח התיכון חגג את נפילתו של הקליינט הסורי של מוסקווה, והמעורבות הרוסית בסוריה תיזכר לדיראון עולם. מיותר לומר, שההרפתקה הסורית לא הביאה לרוסיה כלום: לא כבוד, לא ביטחון ולא רווחים כלכליים.
הסיפור הזה עומד לפגוע בתדמית הרוסית לא רק במזרח התיכון, אלא ברחבי העולם. הוא יעניק רוח גבית לאירופים שנמצאים בצומת דרכים בכל מה שנוגע להמשך הסיוע לאוקראינה לאור ניצחונו של דונלד טראמפ בבחירות בארצות הברית, וגם לאוקראינים עצמם ששואבים השראה מהתמונות המדהימות שמגיעות מסוריה. גם טראמפ עצמו, שאוהב להמר על ווינרים, עלול לשנות את דעתו על פוטין ועל מה שצריך לקרות עכשיו בזירה האוקראינית. אם ארצות הברית רוצה לבדל את עצמה מרוסיה, היא תסייע למשטר הסורי החדש לקום על הרגליים ותניע את תהליך התקומה במדינה ההרוסה הזאת. ארצות הברית שוב יכולה לקנות את עולמה עכשיו במזרח התיכון, אם תדע לפעול נכון בזירה הביטחונית, הכלכלית והתקשורתית.
>>> קסניה סבטלובה היא ח"כ לשעבר, מנהלת התוכנית ליחסי ישראל-המזרח התיכון במיתווים - המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית ועמיתת מחקר במכון למדיניות ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי