אין שום היגיון ציבורי או מנהיגותי במהלך של ראש הממשלה נתניהו לפטר את שר הביטחון גלנט דווקא בטיימינג הזה (אינני נמנית במחנהו). נתניהו היה בתוך רצף ניצחונות צבאיים שהחזירו אותו לחלק הארי של הקונצנזוס, שחיבר אליו קהלים רבים שעזבו אותו לפני שנה. הוא כבר היה על הסוס ובמסלול המראה, וברגע אחד של חולשה הוא איבד הכול. הכול נמחק כאילו לא היה מעולם.
ממשלת ישראל אמורה להיות הממשלה של כולם ולייצג את כל חלקי האוכלוסייה, כאלו שבחרו בה וכאלו שלא. כשבני גנץ וגדי איזנקוט פרשו מהממשלה, חלקים רבים בעם הרגישו שהם נותרו ללא ייצוג, ומי שהיווה עבורם כתובת היה גלנט. בכל מדינה מתוקנת ודמוקרטית, זה בסדר ובעיקר רצוי שיישמעו קולות שונים ודעות אחרות. לא חייבים להסכים איתם, אבל חשוב לשמוע אותם. לאחר מכן, ברור שהחלטת הרוב מחייבת את כולם.
כשכולם מדברים באותו קול, אנחנו בבעיה חמורה, וזה לא משנה אם מדובר בישיבה במטכ"ל או בישיבת ממשלה. כדי שנישאר דמוקרטיה חיה ובועטת, חובה שיישמעו דעות שונות מסביב לשולחן מקבלי ההחלטות, גם אם בסופו של דבר הן לא תתקבלנה.
האבסורד הגדול מתחדד כאשר ברור לכל בר דעת שמחולל האירוע האחרון הוא גדעון סער, שבעבר הלין על כך שהליכוד הפך לחצר מלכות של אדם אחד. לכן, אין לו מה לחפש שם. הוא-הוא האיש שהפך להיות ניצב באותה חצר והדמות הכי צינית בפוליטיקה הישראלית. גדעון זיהה את מצוקתו של נתניהו מול החרדים בחוק הגיוס והבין שזה הרגע המתאים לנצל את החולשה, שהוא מכיר היטב. סער ביצע מהלך נקודתי שקידם אותו ליעד האמיתי אליו שאף כשהצטרף לממשלה. גדעון סער הוא מומחה בשימוש ציני בחולשות נתניהו לטובת האינטרסים האישיים שלו, שכעת גם מנוגדים לרוב טובת הציבור, הציבור המשרת, ציבור משלם המיסים, הציבור שמגיש לנו מדי יום את החיים במדינה על מגש של כסף. זהו הציבור שהצביע ברובו למחנה שלי, ומחכה שהם גם יתחילו לייצג אותו באמת.
>>> קרן ברק היא חברת כנסת לשעבר מטעם הליכוד