ההחלטה של שופטי בית הדין הפלילי הבין-לאומי להוציא צווי מעצר נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון לשעבר יואב גלנט בחשד שהם אחראים לביצועם של שורה של פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות מציבה את ישראל באחד המצבים הקשים ביותר בהם הייתה מעולם בזירה הבין-לאומית.
יש להדגיש, יש לישראל טענות משפטיות מוצדקות נגד ההחלטה משורה ארוכה של סיבות, בין השאר כיוון שלא ניתנה לנתניהו ולגלנט אפשרות להפריך את החשדות נגדם. עם זאת, השאלה איננה אם ישראל מסכימה להחלטה, אלא כיצד תתמודד ישראל עם ההשלכות של צווי המעצר, שעלולות להיות חמורות.
ההשלכות רחבות הרבה יותר מאשר המגבלות על הנסיעות לחוץ לארץ של נתניהו וגלנט. מבחינה מדינית – עלולה ישראל להפוך למדינה "מצורעת", שכל מגע עימה הופך להיות בעייתי. צווי המעצר שכבר הוצאו גם אינם סוף פסוק מבחינת בית הדין. ייתכן שהתובע של בית הדין מתכוון להגיש בקשות לצווי מעצר נגד בכירים ישראלים נוספים. למעשה, ייתכן כי בקשות כאלו כבר הוגשו והן נשמרות בסוד. התובע כבר הצהיר כי החקירה לגבי המתחולל ברצועת עזה, וגם ביהודה ושומרון, ממשיכה להתנהל. מעבר לכך, קיימים סיכונים גם מחוץ לזירה של בית הדין בהאג: הלחץ על הממשלות של מדינות שעדיין מאפשרות מכירה של אמצעי לחימה לישראל להפסיק זאת, צפוי לגבור, ועימו הסיכון שמכירות הנשק ייעצרו. סכנה חמורה נוספת – "על הקווים" ממתינים ארגונים שונים שאספו מידע על חיילי צה"ל שהופיעו ברשתות חברתיות לאורך המלחמה, בשורה ארוכה של מדינות כבר הוגשו תלונות פליליות ובחלקן אף נפתחו חקירות נגד חיילים שיש להם אזרחות כפולה או שהיה מידע שצפויים לבקר באותן מדינות. ארגונים אלו ינסו כעת ביתר שאת לקדם חקירות פליליות וצווי מעצר נגד מפקדים וחיילים.
המצב חמור מאוד, אבל לרשות ישראל עדיין עומדות כמה אפשרויות להתמודד עם ההשלכות שעלולות לנבוע מההחלטה להוציא את צווי המעצר. האחת היא לפעול, בשיתוף פעולה עם ארצות הברית, להטיל סנקציות נגד העובדים והשופטים בבית הדין, ולנסות "לכפות" על בית הדין לשנות את החלטתו. נראה כי דרך פעולה זו לא תועיל במיוחד, ויש חשש שאפילו תזיק. סביר להניח שהשופטים היו מודעים לחלוטין לאיום האמריקני עוד טרם שקיבלו את ההחלטה, ולקחו זאת בחשבון. הניסיון מלמד שזה גם צפוי להקשות על המדינות בעלות הברית שלנו, שהן חברות בבית הדין, לתמוך בנו. דרך פעולה אחרת, היא לנסות לפעול במסגרת ההליכים של בית הדין לבטל את ההליכים.
להתמודד ישירות עם הטענות - ולחקור
דרך הפעולה המרכזית העומדת בפני ישראל בהקשר זה הייתה ונותרה השימוש בעיקרון המשלימות: אם ישראל תחקור בעצמה את הטענות נגד נתניהו וגלנט, היא תוכל לטעון בפני בית הדין שעליו לעכב את ההליך. אלא שבשלב זה, לאחר שהוצאו כבר צווי המעצר, הרף לטענה ישראלית כזו גבוה מאוד. על מנת לשכנע את בית הדין לעכב את ההליך תצטרך ישראל להראות כי מתנהלת חקירה עצמאית, מהירה, ואפקטיבית – דהיינו כזו היכולה להביא להעמדה לדין פלילי אם יימצא כי יש חשד סביר שאכן בוצעה עבירה. החקירה צריכה להתנהל קונקרטית לגבי תפקודם של נתניהו וגלנט, ובחשדות הקונקרטיים שהעלה התובע. חקירה שכל מטרתה להימנע מהעמדה לדין – תזכה להתעלמות מבית הדין. חקירה זו חיונית גם כדי לצמצם את הרחבת החשדות נגד נתניהו וגלנט, וגם כדי לצמצם את הסיכון להוצאת צווי מעצר נגד גורמים מדיניים וצבאיים נוספים.
ייתכן שוועדת חקירה ממלכתית, שיש לה את הסמכות להעביר ליועצת המשפטית לממשלה חשדות כדי שתבחן פתיחה בחקירה פלילית, תרצה את בית הדין. דרך פעולה אחרת, שייתכן שבשלב זה תהיה אפקטיבית יותר, היא החלטה של היועצת המשפטית לממשלה על פתיחה מיידית בחקירה פלילית. כך או כך, ועדת חקירה "פוליטית", שאינה עצמאית ושאין לה סמכויות מלאות – ודאי שלא תספיק.
נקודה נוספת וחשובה בהקשר זה – בנסיבות שבהן אנו מצויים, פיטוריה של היועצת המשפטית לממשלה, העומדת בראש התביעה הפלילית במדינת ישראל, הוא מעשה שעלול לפגוע קשות ביכולתה של ישראל לטעון כי היא מבצעת חקירה עצמאית. אם הממשלה יכולה פשוט לפטר את היועצת מכיוון שהיא לא מרוצה מהחלטותיה, יהיה קל מאוד לחורשי רעתה של ישראל לטעון כי מערכת החקירות של ישראל איננה עצמאית, וממילא איננה עונה על דרישות המשלימות.
ולבסוף – החלטת בית הדין מחדדת פעם נוספת את ההיבטים הבעייתיים בהתנהלות ישראל שחושפים את נציגיה לצווי מעצר וכתבי אישום בפני בית הדין: מדיניות ופעילות מבצעית שנויה במחלוקת שמעוררת טענות להפרה דיני הלחימה (לרבות בהיבטים של סיוע הומניטרי); הצהרות של פוליטיקאים ומפקדים שעלולות להתפרש כמעידים על כוונה לבצע פשעים; ואי-חקירה של טענות להפרה של הדין. כדי לצמצם את המשך החשיפה להליכים פלילים, חיוני שמדינת ישראל תשפר את התנהלותה ביחס לכל אלה. למעשה, בית הדין הפלילי הדגיש בהחלטתו כי הוא מפרסם את עיקר הנימוקים לצווי המעצר, פרקטיקה שאינה נהוגה, דווקא משום שעולה החשש שהמעשים ממשיכים להתבצע. טוב תעשה הממשלה אם תודיע בצורה ברורה וחד-משמעית כי ישראל איננה מתכוונת לנקוט בשום מדיניות של הרעבה בצפון רצועת עזה, וכי אין לה שום כוונה למנוע באופן קבוע את חזרתם של התושבים הפלסטינים של צפון רצועת עזה. בלא הודעה כזו, עלולה החקירה של בית הדין, ועימה הסיכון לאינטרסים של ישראל, עוד להתרחב. גם לגבי המשך הלחימה ברצועת עזה והפעילות ביהודה ושומרון – זהירות מנקיטת מדיניות ופעולות מבצעיות שעלולות להתפרש כהפרה של דיני הלחימה, הימנעות מהצהרות בלתי-אחריות של פוליטיקאים, וחקירה עצמאית של טענות מהימנות, אלה הם כלי הפעולה החיוניים של מדינת ישראל כדי לבלום את המשך ההידרדרות במדרון.
>>> פרופ' עמיחי כהן הוא מומחה למשפט בין-לאומי, עמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה וחבר סגל בפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו