השבוע, כשהגיע ראש הממשלה בנימין נתניהו לנאום במליאת הכנסת, המתינו לו ביציע אנשי "משמרת 101" – משפחות החטופים שמובילות מחאה חרישית. הם עמדו מולו בדממה, מבלי לומר מילה. השקט הזה הדגיש ביתר שאת את הפער בין המציאות ובין הספינים שהופרחו מעל דוכן הכנסת.
"לעגו לתפיסת 'הניצחון המוחלט' שאני מוביל עם חבריי מאז תחילת המערכה", אמר נתניהו. "אבל המציאות חזקה יותר מן הבוז והלעג שלכם. פעם אחר פעם הוכח מי צדק ומי טעה". הוא הדגיש כי ישראל נמצאת בתקופה היסטורית, שבה היא מכה בדורשי רעתה ומבססת את כוחה האסטרטגי.
נתניהו מקדם כבר חודשים את קמפיין "הניצחון המוחלט", והשבוע עשה זאת גם מול משפחות החטופים בכנסת. אומנם ראש הממשלה ציין ש"השמחה אינה שלמה" בלעדיהם, אך הוא נשא נאום ניצחון מלא על כך ש"כולם זלזלו בו ורק הוא צדק וניצח". אלא שבאותו נאום עצמו חשף נתניהו את הפער שבין הסיסמאות למציאות, כשהזכיר את מטרות המלחמה: החזרת כל החטופים, חיסול חמאס, מניעת איומים עתידיים על ישראל, והחזרת החיים לשגרה בדרום ובצפון.
מטרות המלחמה: בין חזון למציאות
החזרת כל החטופים? נתניהו לא מוכן לסיים את המלחמה, הוא אמר זאת בקולו לחברי הכנסת. ומכאן שרק עסקה חלקית אפשרית. עשרות חטופים יישארו מאחור, ובהם גברים צעירים הממתינים למדינה שתושיע אותם כבר כ-450 יום. המשפחות מתחננות לעסקה כוללת, במיוחד נוכח הזמן שחלף מאז העסקה הקודמת – 13 חודשים יקרים, שבהם איבדנו חטופים רבים.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
ומה באשר לחיסול חמאס? אף שיכולותיו הצבאיות נפגעו באופן ניכר, עדיין מחזיק ארגון הטרור בשלטון האזרחי ברצועה. מי ששולט במנגנון ובכסף יוכל עם הזמן להתחמש מחדש. אפילו סוגיית המנגנונים ההומניטריים עוד לא נפתרה.
והחזרת החיים לשגרה? בדרום ובצפון הדרך עוד ארוכה. במושב עבדון, למשל, צמחו בין המטעים והעצים גם מיגוניות, שקי חול וקירות בטון למניעת פגיעה מירי נ"ט. התושבים שם קורסים כלכלית, והצעירים חוששים לשוב הביתה.
לישראל יש הישגים יפים במלחמה. יש לפניה גם הזדמנויות אדירות, שנוצרו בזכות הלחימה, אבל ההתרברבות ב"ניצחון המוחלט" מוקדמת – אם בכלל אפשר לדבר במונחים מוחלטים על אירוע שגבה קרוב ל-1,800 נרצחים ונופלים. הכאב עדיין עצום, ולא יהיה ניצחון מוחלט בלי החזרת כל החטופים.
ואם יורשה לי, ברשימת המטרות ששם לעצמו ראש הממשלה נתניהו במלחמה הזו, חסרה מטרה אחת בסיסית, שאמורה להיות מובנת מאליה: לחקור את האסון הכבד בתולדות מדינת ישראל – כדי שלעולם לא יקרה שוב. דווקא ממשלה שבחרה שלא לבקש מחדש את אמון הציבור לאחר 7 באוקטובר הייתה אמורה להוביל תהליך כזה. אך במקום זאת, 870 משפחות שהתאגדו ל"מועצת אוקטובר" נאלצות לצאת עכשיו למאבק כדי להקים ועדת חקירה ממלכתית. במקום להתמקד בהנצחת יקיריהן, באבל ובשיקום, הן נמצאות בישיבות חירום, מוצאות עצמן במאבק מתיש על הזכות לדעת את האמת, ולתקן.
נתניהו, מצידו, ממשיך לנסות לקדם ועדת חקירה פוליטית, למרות שהוא יודע שמהלך כזה לא יהיה מקובל על רוב המשפחות ולכן לא יחליף חקירה אמיתית. המטרה שלו אחרת: להעביר את הזמן, כך שההגעה לחקר האמת תהפוך מורכבת ואף בלתי אפשרית.
ומהיכן קיבלתי את הרעיון המעוות הזה? מנתניהו עצמו, שרק לפני שנתיים דרש ועדת חקירה ממלכתית בפרשת הרוגלות והזהיר מכל יום שעובר: "רק ועדת חקירה ממלכתית תוכל לתת תשובות לציבור. כל יום שעובר בלי ועדת חקירה ממלכתית מגדיל את הסיכוי לשיבוש חקירה ולתיאום עדויות". זה היה נכון אז, כשעסקנו בהאזנות, וזה נכון פי אלף כשעוסקים בטבח הנורא ביותר בתולדות העם היהודי מאז השואה.
גם בתחום הפוליטי יש לנתניהו מטרות ויעדים, ובראשם – לצלוח את התקציב ולהבטיח את כהונתו עד סוף הקדנציה. עד אז האסון יתרחק עוד יותר, והוא יצליח להביא הישגים נוספים בתחום הצבאי והמדיני, בדגש על איראן וסעודיה.
אלא שבשבוע הזה נפל למפלגות החרדיות האסימון: חוק הגיוס החדש, שכבר נראה כעובדה מוגמרת, הולך ומתרחק. בתום השבוע הזה נראה ששר הביטחון ישראל כ"ץ יתקשה "לרבע את המעגל" שאותו מרכיבים בג"ץ, המפלגות החרדיות וחברי הכנסת שדורשים גיוס שוויוני.
מה שינה את התמונה? הזמן שחלף. נתניהו והחרדים קיוו שהזמן ישחק לטובתם – המלחמה תסתיים, הלחץ הציבורי יפחת, והזזתו של שר הביטחון יואב גלנט מתפקידו תאפשר לקדם חוק שמערכת הביטחון תומכת בו. אלא שההפך קרה, המציאות הביטחונית רק הפכה מורכבת יותר – הגזרה הסורית, הירי מתימן, ההתחממות בגזרת יהודה ושומרון והאתגרים מול איראן.
צה"ל צריך עוד חיילים. במקום 10,000 כבר הודיע שהוא זקוק ל-12,000. השנה יוכל לקלוט 3,000 חיילים נוספים, אבל בלי שום התחכמות – הצבא דורש שיוטלו על המשתמטים סנקציות אישיות פליליות כדי ש-3,000 יהיו באמת 3,000. צה"ל גם רוצה לבחור את כוח האדם הדרוש לו. החרדים לא מאמינים שזה קורה להם. הם כבר גיבשו חוק שכולו הונאה – והיו משוכנעים שצה"ל ישתף איתם פעולה. בלי תמיכת הצבא יהיה קשה בהרבה לעבור את חבר הכנסת יולי אדלשטיין ואת השר גדעון סער, שממשיך לטעון שלא נכנס לממשלה כדי להכשיר חוק השתמטות.
נתניהו מוצא עצמו עם חצי כוס מלאה וחצי ריקה. מצד אחד, חוק הגיוס מתרחק והחרדים מתוסכלים. מצד שני, הממשלה שלו, כך נראה, תשרוד גם את המשבר הזה: בכירים חרדים מודים באוזנינו שככל הנראה יתמכו בתקציב גם אם חוק הגיוס לא יאושר - וכך ייקבע גורלה של הממשלה ושל העומד בראשה.
אומנם הרבי מגור דורש את חוק הגיוס, אך גם אם השר יצחק גולדקנופף יפרוש, הממשלה תשרוד. אומנם במצב הנוכחי יש סנקציות כלכליות (חוק המעונות עוד לא נכנס לתוקף), אבל גיוס – אין. לכו תדעו מה תעשה ממשלה אחרת. ואם יצלח את התקציב, כפי שזה נראה כרגע, יהיה לנתניהו לפחות ניצחון מוחלט אמיתי ביד – על יריביו הפוליטיים ועל כל מי שמיהר להספיד אותו.
