נפילתו של נשיא סוריה, בשאר אל-אסד, מסמלת את סופו של עידן משפחת אסד, ששלטה בסוריה במשך יותר מחצי מאה. יידרש עוד זמן רב עד שנדע כיצד זה ישפיע על ישראל, אך עבור יהודים רבים - נפילת שושלת הרשע היא יום חג לאומי.
עשרות אלפי יהודים חוו מקרוב את פני הרשע של המשפחה שעלתה לשלטון בשנת 1971. במשך 29 שנים שלט האב חאפז אל-אסד, ששמר על השלטון במחיר דמים גבוה מאוד. עם מותו בשנת 2000, הבן בשאר עלה לשלטון והיה לצורר ושונא יהודים בדיוק כמו אביו. תחת שלטונם יהודים נרצחו, ילדים סולקו מבית הספר ונשים נאנסו - רק משום שהיו יהודים.
אימי היא אחת מהן. 23 שנים לקח לה לספר לי ולאחיותיי את מה שעברה בדמשק, כשהייתה אישה צעירה ושאפתנית שחלמה על חיים טובים יותר. בשנות השבעים היא גרה עם הוריה ועוד שמונה אחים בדמשק. משפחה צנועה, שהקימה לבד חנויות לכלי כסף ויודאיקה. אלא שכל חטאם היה - היותם יהודים. כשאסד נכנס לשלטון, היהודים הרגישו היטב את נחת זרועו.
אסד האב דגל ברדיפה ובסימון יהודים, ועשה זאת בעזרת המוח'בראת - המשטרה החשאית של השלטון. באותן שנים, המשטרה החשאית הוצבה בשכונות היהודיות ואסרה על כל יהודי להיעדר ליותר משעתיים. ילדים שלא הגיעו לבית הספר אפילו יום אחד הפכו למבוקשים. בנוסף, הוטלו הגבלות רבות על נשים וגברים. המוח'בראת סימנו את כל מי שיהודי בתעודת הזהות תחת חותמת - "דת מוסאוי" (משה). על היהודים נאסר להתרחק מביתם מעבר לארבעה קילומטרים ומדי לילה הם היו תחת עוצר שהחל בשעה 22:00. חלק מבתי היהודים סומנו באדום ונאסר עליהם להחזיק רדיו או טלפון ביתי. כך גם בבית אימי בדמשק. הסלקציה הגיעה גם לעסקים - שכן נאסר על בכירי הממשל והשלטון הצבאי לקנות ממי שמשתייך ל"דת משה".
הסנקציות לא פסחו גם על הילדים. אימי ואחיה זכו ללמוד רק שש שנים בבית הספר, כי השלטון התיר ליהודים ללמוד רק בבית ספר יסודי.
היהודים סבלו קשות בסוריה. גם ממשפחות מצליחות, משגשגות ומלומדות - יהודים רבים חיפשו את הדרך לברוח, לארץ הקדושה ארץ ישראל כדי להצליח לחיות בכבוד. אימי הייתה אחת מהם, בחורה צעירה ששמעה על המחתרת היהודית שמסייעת ליהודים להגיע לירושלים. היא הצטרפה למחתרת, אספה את כל תכשיטי הזהב ומכרה אותם כדי לשחד שוטרים במוח'בראת שיסייעו לה לברוח. אלא שבפעם הראשונה - הכסף הלך והמשימה נכשלה. היא נתפסה על ידי המוח'בראת: הם הכניסו אותה לכלא, היכו אותה, עינו אותה במכות חשמל והתעללו בה במשך שבועות רבים.
חבריה למחתרת שמעו על המעצר ויידעו את השלטון בישראל. לבסוף היא הצליחה להשתחרר. לאחר ששוחררה, היא תכננה במשך חודשים את הבריחה השנייה, וגם הפעם היא כמעט נתפסה. אבל בעזרת חבריה היא הצליחה לצאת מהגבולות, כשתחנת המעבר היא בית קרובי משפחתה במקסיקו. זאת מכיוון שאילו המוח'בראת היו יודעים שהיא הגיעה לישראל, הם היו פוגעים במשפחתה.
חודשים ארוכים היא הייתה במקסיקו, מחכה לרגע שתצליח לעלות. שם היא גם קיבלה את הבשורה, שבגלל שברחה, אביה, סבי ז"ל, הוכה על ידי אנשי המוח'בראת עד זוב דם. הכאב היה קשה מנשוא וגם תחושת האשמה, מכיוון שלא נפרדה מאביה שכה אהבה שנקבר בדמשק.
למרות הקושי, היא לרגע לא ויתרה והצליחה להגיע לישראל, ללמוד ולהקים משפחה. בכל אותו פרק זמן היא לא שכחה את חבריה ובני משפחתה שנותרו מאחור. היא סייעה ליהודים רבים לעלות לישראל בחשאי במשך שנים רבות - עליות שנמשכו עד שנות ה-2000. כל בן משפחה שהגיע, אני ואחיותי עשינו את הטקס הקבוע, התלבשנו בבגדים חגיגיים, והכנו שלטים - "ברוך הבא לישראל".
עד היום הצלקות צרובות על גופה של אימי, אבל כמוה יש עוד רבים.
כפי שדווח באתרים על קהילת יהדות סוריה, רבים נרצחו לאחר שניסו לברוח. בשנת 1974 גמלה בליבן של ארבע נערות יהודיות מדמשק: לורה, מזל, פרחה סבג ובת דודתן אווה סעד - לברוח לישראל. בדרכן נתפסו, נאנסו באכזריות, הומתו והושלכו לשקים שעליהם נשפכה חומצת מלח. השקים הוטלו במערה ובני משפחותיהם נתבקשו לבא לקחתם לקבורה. איתן נקברו שני גברים יהודים, נתן שעיה בן 18 וקאסם עבאדי בן 20, שגם הם ניסו לברוח ונרצחו.
לכן, נפילת המשטר היא יום חג, עבורי, עבור אימי ועבור כל יהודי סוריה. אלו שעונו, נאנסו, הושפלו ונרצחו על ידי משפחת הקצבים מדמשק. סבי וסבתי ז"ל - לצערי לא זכו לראות את היום הזה. אבל מה שבטוח, שאם היו זוכים סבתי הייתה אומרת: "יבינתי, אללה מה בינשא" - בתי, אלוהים לרגע לא שוכח.