מלחמת חרבות ברזל היא המלחמה והאתגר הקשה ביותר שאיתם התמודדו צה"ל ומדינת ישראל מאז הקמתה. כדי לבחון לעומק את ההשלכות של המלחמה עד כה שנה אחרי, נכון לבחון את המציאות האסטרטגית ערב המלחמה.
החודשים שלפני המלחמה התאפיינו בוויכוח פנימי נוקב וקשה בישראל סביב הרפורמה המשפטית, כולל מחאות בהיקף רחב מאוד נגד הממשלה וצעדיה. העיסוק בשסע הזה פגע בלכידות ובחוסן הלאומי. ברור לחלוטין שאירועים פנימיים קשים אלו הובנו אצל אויבינו מסביב כחולשה ישראלית, שמייצרת גם הזדמנות למהלך לחימה נגד ישראל. גם צעדים קיצוניים שעשו בעיקר טייסי מילואים ומערכים אחרים, שהחליטו להפסיק את התנדבותם, פגעו בכשירות והמוכנות של צה"ל.
ברקע התרחש גם גל טרור נרחב ברחבי איו"ש שמחייב את צה"ל להפנות קשב, תשומת לב וסד"כ לוחם לפעילות שם. כשבוחנים את שתי זירות הלחימה העיקריות ערב המלחמה בעזה, ברור שהמשך מדיניות של מתן הטבות כלכליות, הכנסת פועלים ושיקום תשתיות, והכנסת כסף קטארי לחמאס למרות שברור לחלוטין שחמאס עם איראן מובילים ומתדלקים את גל הטרור באיו"ש בלי לשלם מחירים בכלל - התרחשו מתוך תפיסה שגויה לחלוטין שהארגון מורתע והסיכוי למלחמה והתקפה נרחבת נגד ישראל כמעט שלא קיים. ישראל יצרה מדיניות בידול בין חמאס וג'יהאד איסלאמי, ויוצאת למבצע מול הגא"פ ישירות בלי לדרוש מחמאס ככתובת שלטונית אכיפה על הארגון. זו הייתה טעות קשה.
השלמת המכשול התת-קרקעי לאורך הגבול עם רצועת עזה יצרה תודעת אי-עבירות שגויה שאפשרה לחמאס להגיע עד הגדר באין מפריע.
בזירת צפונית, ניתן אור ירוק של האיראנים לחיזבאללה להסלים את המצב. ישראל נקטה במדיניות של הכלה ושקט בכל מחיר, למרות פיגועים של חיזבאללה נגד ישראל: אירוע הר דב, הפיגוע במגידו, ירי רקטות לשלומי ותקרית האוהלים בהר דב, הפרות בוטות של החלטה 1701, כולל בניית תשתיות טרור בכפרי המגע, כולל פריסה מופקרת לחלוטין של אלפי לוחמי רדואן על הגבול ממש. זו הייתה הערכת חסר חמורה של האיום ללא שום תגובה של ישראל.
כישלון 7 באוקטובר
אירוע 7 באוקטובר הוא המחדל וההפקרה החמורים ביותר בתולדות והמדינה. זו הייתה קריסה מוחלטת של מערך ההגנה לאורכה של רצועת עזה, הפקרה מוחלטת של אלפי אזרחים למחבלי חמאס. שנה לאחר מכן, השאלה שנשאלת היא מה גרם לכישלון החמור:
- תפיסה מדינית של חיזוק חמאס, הכנסת כסף קטארי ושקט תמורת שקט.
- תפיסת צבאית שהשתלבה בתפיסה מדינית שחמאס מורתע ונכון לתת לו הטבות כלכליות, על מנת לייצר משוואה של שקט וכדי שיהיה לו מה להפסיד.
- כישלון מודיעיני חמור - המודיעין לא עמד במשימתו העיקרית שהיא מתן התרעה למלחמה.
- קריסה של כל מערכת ההגנה של צה"ל לאורך הגבול עם רצועת עזה.
- יהירות וזלזול באויב: אף אחד בצה"ל לא העריך שלחמאס יש יכולת לבצע התקפה עם אלפי מחבלים במקביל לתוך שטח ישראל.
- קיבעון מחשבתי שחמאס מורתע.
- קריסה מוחלטת של מערך הפיקוד והשליטה של צה"ל, בכל הרמות. ההפקרה ב-7 באוקטובר של אלפי אזרחים על הגבול לנפשם, כשצה"ל לא מגיע להגן עליהם במשך שעות ארוכות כפי שציפו, יצר שבר עמוק באמון שבין צה"ל לתושבי העוטף ותושבי מדינת ישראל.
מטרות המלחמה
הגדרת מטרות המלחמה בעזה נבעה מכישלון ההפקרה והמחדל של צה"ל ומדינת ישראל במתקפת 7 באוקטובר.
הגדרת המטרה של שלילת יכולות צבאיות ושלטוניות מחמאס היא מטרה מאוד יומרנית, אבל ברת השגה. המטרה של יצירת התנאים להשבת חטופים היא בעדיפות עליונה, אך בפועל רק לחץ בתוך הקבינט המלחמה ולחץ של משפחות החטופים והציבור גרם למטרה חשובה זו להיות מטרה עליונה, ודחף לביצוע עסקת החטופים הראשונה.
הקבינט, שהגדיר לצה"ל את מטרות המלחמה, נכשל בקבלת החלטה קריטית של תכלית מדינית למהלך התמרון בעזה - מה היא החלופה השלטונית להחליף את שלטון חמאס לאחר התמרון של צה"ל. העובדה שהחלטה אסטרטגית קריטית זו לא נלקחה עד היום היא כישלון מהדהד בקבלת ההחלטות. ברור לחלוטין שמי שצריך להיות חלופה שלטונית הוא גורם פלסטיני עם זיקה לרשות. מהלך דרמטי כזה היה מייצר בצד המערכה הצבאית גם לחץ אמיתי על הנהגת חמאס ומייצר אלטרנטיבה שפויה גם לסוגיית הסיוע ההומניטרי, שזורם באין מפריע לחמאס, ויכול היה להשפיע באופן דרמטי על עסקת חטופים.
העובדה שהממשלה סירבה לקבל החלטה בעניין בגלל סיבות פוליטיות של הישרדות קואליציונית, בכך היא בעצם כן כי קיבלה החלטה - שחמאס נשאר בשלטון. כשבוחנים אם השגנו את מטרות המלחמה:
- שלילת יכולות צבאיות מחמאס הושגה באופן מלא.
- שלילת יכולות שלטוניות הושגה באופן חלקי.
- לא הושבו 101 חטופים.
- לא הושגה הקרנת הרתעה ועוצמה לזירה הצפונית והאיראנית.
ניהול המלחמה
ההחלטה להקים ממשלת חירום עם המחנה הממלכתי הייתה נכונה, ותרמה לחוסן ולאמון הציבור בהנהגה. גם החלטה שעזה תהיה הזירה העיקרית והצפון זירה משנית הייתה נכונה. ביטול התקיפה בצפון ב-11 באוקטובר הייתה מהלך נכון. עם זאת, כשבוחנים את ניהול המלחמה לאורך שנה הוא מתאפיין ברובד האסטרטגי בכישלון מהדהד בקבלת ההחלטות של קבינט מלחמה וראש הממשלה.
היציאה למערכה קרקעית בעזה התקבלה בלי תכלית מדינית והחלטה לגבי חלופה שלטונית. זו הייתה טעות קשה.
על פני שנה של מלחמה, היו כמה הזדמנויות לעסקת חטופים נוספת, כשההנהגה הישראלית הבינה באיחור את המחויבות המוסרית והערכית להחזיר את האנשים שהפקרנו הביתה, ואת החשיבות האסטרטגית של עסקת חטופים. ראינו על פני שנה התנהלות בעייתית ועיכובים, אי נכונות לתת מנדט לצוות המשא ומתן, נסיגה מסיכומים עם צוות המשא ומתן, הוספת סייגים שטרפדו עסקה ובעיקר אי יכולת של קבינט המלחמה וראש הממשלה לקבל החלטה אמיצה בעניין עסקת חטופים שמתעלה לגודל השעה, אחרי המאמץ הקרקעי העיקרי בחודש ינואר בעזה. עסקה כזו הייתה יכולה לשנות לחלוטין את פני המערכה בדרום ובצפון.
כבר בחודש פברואר היה צריך להעתיק את המאמץ העיקרי לצפון. לא הייתה שום הצדקה להמתין שנה שלמה של ניהול מלחמת התשה כשהצפון מופקר ונטוש. את הפעולות המדהימות שצה"ל ביצע בשבועות האחרונים עם יוזמה והתקפיות, מתקפת סייבר ומודיעין מדהימה, היה צריך לבצע לפני כמה חודשים. היה צריך להפעיל מנופים של אש עוצמתית ופינוי של אוכלוסייה ופגיעה במערכים אסטרטגיים של הארגון. העובדה שלקח לקבינט שנה להגדיר מטרה למלחמה בצפון מדגישה את גודל הכישלון. ההבנה שציר פילדלפי ומעבר רפיח הם צינור החמצן של חמאס בתהליך ההתעצמות חייבה מהלך קרקעי מקביל בדרום ובצפון עם תחילת התמרון. הקבינט לא הגדיר מטרות ואסטרטגיה ללחימה באיו"ש, ומול איראן למרות הלחימה בזירות הללו. הקבינט לא הגדיר עדיפויות אסטרטגיות במלחמה, אל מול האיומים ורמת חומרתם, והתמקד בניהול המערכה בעזה כזירה יחידה. הקבינט לא הגדיר עד עצם היום הזה מנגנון סיום ומצב סיום למלחמה.
המערכה בעזה
היציאה לתמרון הקרקעי בעזה בלי הגדרת תכלית מדינית וחלופה שלטונית הייתה טעות קשה. בניגוד לתחזיות, המחדל וההפקרה יצרו אצל לוחמי צה"ל ומפקדיו נחישות אדירה לפגוע במחבלי חמאס. התמרון בוצע בנחישות ומקצועיות בשדה קרב המורכב ביותר שצה"ל התמודד איתו אי פעם. תוך זמן קצר הייתה הבנה בצה"ל שמרכז הכובד של חמאס הוא המרחב תת-קרקעי. לכן, בניגוד לתחילת המערכה כשצה"ל נמנע מלהיכנס לתוך התווך התת-קרקעי, צה"ל השכיל לבנות שיטות לחימה שאפשרו פעולה בתוך התווך התת-קרקעי ופגיעה בכוחות חמאס, כולל מאמץ אדיר לפגיעה בפיקוד והשליטה של יחידות חמאס, חיסול בכירים ופגיעה גם בהנהגת הארגון. התחושה בצה"ל ובמערכת הביטחון, שיש את כל הזמן בשעון הלחימה לצורך לחימה בעזה, הייתה טעות קשה. היה חוסר תיאום מובהק בין שעון הלחימה של צה"ל לבין שעון הלגיטימיות הבין-לאומית. התמרון קרקעי היה צריך להיות אגרסיבי, נחוש ומהיר יותר, ולהתרחש במקביל גם בדרום וגם בצפון כדי לאתגר את הפיקוד והשליטה של חמאס מכמה כיוונים.
גם לאור ההישגים האדירים של צה"ל, היעדר החלטות אסטרטגיות גרם למסמוס ההישגים. זאת במקום למנף אותם במהלך משנה מציאות של חלופה שלטונית לחמאס, שהיה יכול לסייע גם בערעור שלטונו של הארגון במהלך הלחימה.
ישראל לא השכילה למנף את ההישגים בדרום גם לעסקת חטופים שתאפשר, על פי הצעת הנשיא ביידן, ציר אסטרטגי בהובלת ארצות הברית עם ישראל והמדינות הסוניות נגד האיום המרכזי שהוא איראן.
המערכה בצפון
חיזבאללה פתח במלחמת התשה ב-8 באוקטובר, כאות הזדהות עם ארגון חמאס. ברור שאם היה תיאום מלא בין חמאס לחיזבאללה, ישראל הייתה מתמודדת בצפון עם 7 באוקטובר נוסף ומציאות קשה בהרבה. חיזבאללה, בקלות יחסית, היה יכול לכבוש חלק מהיישובים על הגבול. זה היה יוצר לצה"ל אתגר עצום של כיבוש מחדש של השטח, במשך שבועות ארוכים.
במהלך כמעט שנה של מלחמת התשה, ישראל שוב אימצה מדיניות של הכלה, והיוזמה נותרה בידי הצד השני. הוא הכתיב את ממדי ההסלמה ועוצמתה כשיש לו הישג אסטרטגי אדיר: יצירת רצועת ביטחון בתוך שטח ישראל ופינוי 70 אלף איש מבתיהם. מדובר בפגיעה קשה בהרתעה ובביטחון הלאומי. ברור לחלוטין שהפעלת האש של צה"ל וההישגים הטקטיים מול ארגון הטרור חיזבאללה לא הרתיעו אותו, לא עצרו את האש ובוודאי לא יצרו מציאות אסטרטגית חדשה שתאפשר את חזרה התושבים הביתה.
הממשלה, באי קבלת החלטות במשך חודשים ארוכים, בעצם הפקירה ואיבדה לחלוטין את הצפון. הצפון פשוט לא עניין את הממשלה, לא הוגדרו מטרות למלחמה, לא הופעלו מנופים שיישנו את פני הלחימה. יש כאן כישלון אסטרטגי חמור של ניהול המלחמה ונטישה מוחלטת של האתוס הציוני של התיישבות על הגבול. בראיה לאחור, ברור שלא הייתה שום הצדקה לפינוי כל כך נרחב של תושבים מבתיהם, גם על רקע הטראומה של 7 באוקטובר והחשש מכיבוש הגליל על ידי כוחות רדואן. בפועל, היה צריך לפנות רק את היישובים שנמצאים ממש על הגבול. המהלך יצר מציאות אסטרטגית קשה שנותרה ללא פתרון במשך שנה שלמה.
בשבועות האחרונים, לאחר כמעט שנה של מלחמה, הקבינט הגדיר מטרת מלחמה חשובה אבל מוגבלת וברת השגה: השבת תושבי הצפון לבתיהם בבטחה.
הקבינט וראש הממשלה קיבלו החלטות אסטרטגיות על תקיפה רחבה של ארגון חיזבאללה והנהגתו הבכירה. מתקפת הביפרים ומכשירי הקשר יצרו הזדמנות חד-פעמית לשינוי פני המערכה והצפון. החיסול של נסראללה וצמרת הארגון פגעה פגיעה אנושה בחיזבאללה, במערכת הפיקוד והשליטה, והוציאו את הארגון לחלוטין משיווי משקל. עם זאת, אסור לנו להיכנס לתחושת אופוריה. יש לארגון עדיין עשרות אלפי לוחמים עם יכולת אש נרחבת. לכן, צריך להמשיך בלחץ הצבאי במקביל לתמרון הקרקעי, שהוא חיוני למרות המחיר הכבד. הוא מדגיש את מידת ההפקרה וההזנחה של הצפון עם אותה מדיניות של הבלגה ערב המלחמה.
גם תקציב המלחמה בצפון והקמת המנהלת האזרחית עם תקציב דל בלבד, ומינוי הפרויקטור רק לאחר כמעט שנה מדגישים את עוצמת הכישלון בניהול המערכה בצפון.
דווקא על רקע ההישגים, צריך להתחיל במשא ומתן להסדרה וקביעת מנגנון סיום בתנאים הרבה יותר טובים לישראל. עלינו להתעקש על מציאות הרבה יותר טובה ובטוחה לתושבי הצפון, ושינוי כולל בדרום לבנון בין הגבול לנהר הליטאני שיהיה מפורז עם יכולת אכיפה ממשית יותר של צבא לבנון ובעיקר של צה"ל. זה מחייב פעולה נחושה ואגרסיבית אל מול הניסיון האיראני לחמש מחדש את חיזבאללה ומדיניות אגרסיבית ונחושה של צה"ל מול כל הפרה של ההסכם, כולל לקיחת סיכונים.
הזירה מול איראן
איראן בנתה את "טבעת האש" עם בני חסותה סביב ישראל בעשור האחרון. בעצם, החל מ-7 באוקטובר היא מנהלת נגדנו מערכה בשבע זירות בהצלחה לא מבוטלת, כולל בניית היכולות של חמאס לטובת מתקפת 7 באוקטובר, כולל הישג אסטרטגי בצפון. עד כה היא כמעט שלא משלמת מחירים על מעורבותה וניהול המערכה נגדנו.
בחסות המלחמה, איראן התקדמה והפכה להיות מדינת סף גרעינית עם העשרת אורניום עד 60% והתקדמות בקבוצת הנשק, כשישראל והעולם שותקים ולא עושים דבר בעניין.
חיסול הגנרל מהדווי בדמשק לקה בהערכת חסר חמורה של המודיעין לגבי כוונות האויב, והתגובה האיראנית של 500 טילים וכטב"מים שהפתיעו את ישראל בתעוזה ובביטחון העצמי חצתה כל קו אדום אפשרי. התגובה הרפה של ישראל הייתה טעות קשה, והעבירה מסר בעייתי שישראל חוששת מהסלמה מול איראן.
כעת, עם הפגיעה הקשה בנסראללה ובחיזבאללה, יש כאן הזדמנות חד-פעמית לייצר מציאות אסטרטגית אחרת גם בזירה הצפונית, גם בתוך לבנון בצורת החלשת חיזבאללה והמעורבות האיראנית, וגם במזרח התיכון כולו. התקיפה האירנית של 181 טילים בליסטיים לשטח ישראל, תוך התעלמות מאיומים של ממשל ביידן, מחייבת תגובה ישראלית קשה וכואבת שתשקם את ההרתעה הישראלית, אבל לא תגרום למלחמה אזורית כוללת.
יחסי דרג מדיני -צבאי
אין ספק בכישלון הצבאי והמחדל של צה"ל ב-7 באוקטובר. הכישלון המהדהד של צה"ל על כל המערכים שלו השפיעו באופן דרמטי על יחסי הדרג המדיני עם הדרג הצבאי. צה"ל והפיקוד שלו סוחבים על גבם גיבנת קשה, שהקשתה עליהם להציב דרישות לדרג המדיני כמו החלטות מכריעות שסירבו לקבל, גם בלחימה בדרום וגם לגבי החטופים, וגם לגבי העברת מרכז הכובד צפונה.
שנה למלחמה, זהו זמן לחשבון נפש לאומי על המחדל ההפקרה של צה"ל ושל הדרג המדיני. אין לי ספק שיהיה מימוש אחריות בצה"ל ושל כל דרגי הפיקוד, מהרמטכ"ל ועד אחרון המפקדים. זה צעד מתבקש וחשוב לא רק לדבר על אחריות, אלא גם לממש אותה. מפקדי צה"ל צריכים לבקש סליחה מתושבי עוטף, שהם לא היו שם בשבילם באותן שעות קשות ב-7 באוקטובר. צה"ל, שנה אחרי, צריך לפרסם לציבור תחקירים נוקבים בכל הרמות. יש צורך בהקמת ועדת חקירה ממלכתית בלתי תלויה שתדע באופן לחקור את הדברים ולהביא אותם לידיעת הציבור. ויש צורך ללכת לבחירות כלליות. בלי הדברים החשובים הללו לא נוכל להתחיל את המסע כואב והקשה של שיקום האמון בין צה"ל למפקדיו. אני מציע לרמטכ"ל ולמפקד פיקוד דרום, שאת טקס ההחלפה שלהם יעשו בין הבתים השרופים, בין שבילי המוות של בארי וניר עוז. זו גם דרך להדגיש את אחריותם למחדל הקשה.
לכידות וערבות הדדית וחוסן לאומי
החברה הישראלית מתגלה במלחמה במלוא עוצמתה. הביטוי החשוב ביותר שלה הוא הנחישות המדהימה והמחויבות של הלוחמים בשדה הקרב, חיילי הסדיר והמילואימניקים, שבשנת לחימה הם נקראו כבר פעם שלישית למלחמה. אני חושב שזה ביטוי לקיר הברזל של עם ישראל. ראינו גם את החברה הישראלית מתייצבת במלוא עוצמתה כדי לסייע ככל שניתן במאמץ המלחמתי.
צה"ל במלחמה וחוק הגיוס
צה"ל נמצא בשעה הקשה ביותר שלו. שנה במלחמה, מאות לוחמים נפלו וישנם אלפי פצועים. צה"ל זקוק לאלפי לוחמים, ויש כאן הזדמנות היסטורית לשנות את ההסדר בין האזרחים במדינת ישראל. זהו צורך קיומי דחוף של גיוס לוחמים כדי לעמוד באתגרים בזירות השונות. במקום שהממשלה וראש הממשלה יבינו את גודל השעה, את הרגע היסטורי ואת הצורך לגייס ולתמוך בצה"ל, אנחנו רואים שהממשלה עושה כמעט כל מה שניתן כדי להמשיך את חוק ההשתמטות של העסקנות החרדית בגיוס. זה פשוט בלתי נתפס, מעילה באמון של עשרות אלפי המילואימניקים שמשרתים בחזית שוב ושוב.
זו ממשלה מנותקת שלא מבינה את גודל השעה וההזדמנות לעשות סדר אזרחי חדש. מחויבת החלטה גם לגבי האוכלוסייה הערבית בישראל על גיוס לשירות אזרחי ולמחויבות למדינה מבחינת חובות וזכויות. בשביל מהלך כזה דרמטי ומתבקש דרושה מנהיגות שיודעת לקבל החלטות קשות, לא כזו שחושבת מה משרת אותה פוליטית.
סיכום
שנה למלחמה, ישראל נלחמת בשבע זירות עם 101 חטופים שנמקים במנהרות חמאס. התמרון הקרקעי בדרום לבנון בעיצומו, שוב מתקיפים בג׳באליה ברצועת עזה וערב תגובה קריטית לעבר איראן.
ישראל בצומת של הכרעות אסטרטגיות. הקבינט וראש הממשלה צריכים לקבל החלטות לאן הולכים מכאן. אסור לנו להתבשם מההצלחות ולהיכנס לתחושת אופוריה. החורף בפתח, אנחנו ערב החלפת ממשל בוושינגטון, ישראל צריכה לקבל החלטות דרמטיות של סדר עדיפויות בין הזירות והאיומים:
- הליכה אמיצה לעסקת חטופים.
- החלטה על חלופה שלטונית בעזה.
- סיום המלחמה בעזה.
- מינוף ההישגים בצפון להסכם בתנאים הרבה יותר טובים משחשבנו.
- מדיניות של הרגעה באיו"ש אל מול התפרצות הטרור.
- התמקדות באיום המשמעותי ביותר שהוא איראן, ובעיקר עצם היותה מדינת סף גרעינית.
- שנה למלחמה, גם המדינה וגם צה"ל צריכים לעצור, להתארגן, לקראת מציאות חדשה ואתגרים חדשים.
>>> קובי מרום הוא אלוף משנה במילואים, מומחה לביטחון לאומי ולזירה הצפונית