במשך שנים רבות, נהוג היה לראות באיראנים את שחקני השחמט האזורי הטובים ביותר. אסטרטגיית סולימאני, של הקפת ישראל בשחקני פרוקסי איראנים - נועדה להביא למיטוטנו תוך כ-20 שנה. אך נוצרה כעת ההזדמנות פז לערער את הציר האיראני כולו.
מלחמה היא ממלכת האי-וודאות ובפרט עכשיו עלינו לשים לב להזדמנות ולסכנות. אסור לקפוץ מהר מדי לתוך אסטרטגיות שנקבעו בעבר. הכול כעת באוויר – לוח השחמט פוצץ והכלים טרם הסתדרו מחדש. אסור לנו לחשוב רק במונחים צבאיים (כמה טילים חוסלו), אלא לשים לב כבר כעת למגמות שנותנות רמז להמשך המערכה ולתהליכים לא צבאיים שיקחו זמן להתבהר:
- ההודעה האיראנית על העברתו למקום בטוח של המנהיג העליון חמינאי מסמלת לא רק את הפחד שלהם מידה הארוכה של ישראל (שעל פי פרסומים זרים חיסלה את הנייה במעון האירוח של חמינאי), אלא גם מהחשש האיראני שתמיד תפס אצלם מקום ראשון: שרידות משטר האייתולות ומשמרות המהפכה. היה זה האייתולה חומייני עצמו שאמר כי למען שרידות המשטר אפשר לכופף קצת גם את חוקי האיסלאם.
- בעולם הערבי, שלעג לנסראללה מאז מבצע הביפרים, הלעג הפך לקולות שמחה גלויה. באידליב שבסוריה חולקו בקלוואות לחגוג את מותו. העולם הסוני לא שכח כי היה זה נסראללה שרץ לסייע לאסד ולפוטין במלחמת האזרחים בסוריה, שבה הרגו הסורים, ובפרט כוחות חיזבאללה באכזריות רבה 500 אלף סורים והניסו מיליונים ממדינתם.
- גם בתוך לבנון עצמה, כולל בעדה השיעית, החלו לבצבץ הקולות שלראשונה מזה 20 שנה מדברים על כיצד כפה הציר האיראני, בעזרת נסראללה, את משנתו על לבנון כולה. לבנון, ש-20% מאוכלוסייתה היגרה ממנה, הפכה למדינה כושלת ומפורקת – אולם לבנונים רבים, גם אלו שגלו ממנה בעבר, רוצים כעת לחדש את ריבונות העם הלבנוני המפוצל על ארצו ולבנות אותה מחדש.
מה רוצה כעת סינוואר
בישראל נוטים רוב הפרשנים לנתח את הגיאו-פוליטיקה העולמית במונחי הפוליטיקה הפנים-ישראלית. זה הוביל אותם לטעות קריטית. במשך למעלה מחודשיים אנו שומעים רק את הביטוי "צומת T – עסקה עם סינוואר או מלחמה אזורית". אירועי השבועיים האחרונים מלמדים אותנו הרבה על טעות קרדינלית זו, שמקורה במדיניות האמריקנית, שחילחלה גם להמלצות של "כל מערכת הביטחון". מאז אותו יום בחודש פברואר שבו, כאשר הוא מחזיק גביע גלידה, הבטיח הנשיא ביידן כי “העסקה להפסקת אש קרובה", ועד לריאיון של מחליפתו קמלה האריס שאמרה ל-CNN רק לפני כשבוע: “חייבים לבצע את העסקה הזו עכשיו", התנהלנו בנתיב שגוי. זהו נתיב שבו לא רק גורל החטופים, אלא גורל המזרח התיכון כולו היה נתון בידי מטורף אחד: יחיא סינוואר – שעדיין אין לדעת אם נפגש כבר בגיהינום עם נסראללה או שהוא עדיין מסתתר בעזה. דבר אחד ברור: כאשר ייפגשו השניים הללו, נסראללה בוודאי יקלל את סינוואר על הצרה שלתוכה הוא הכניס אותם. סירובו העיקש של סינוואר לעסקה, עסקה שהייתה מאפשרת לנסראללה לנצור אש ולשרוד – הסירוב הזה הוא שמאיים כעת להטביע בתוכו את כל הציר האיראני.
ניתן רק לדמיין מה היה קורה אם לאחר הפסקת אש בעזה, היה גם נסראללה מודיע על הצטרפותו ונוצר אש. ישראל הייתה נתונה ללחץ בין-לאומי שהיה מונע ממנה לבצע את מבצע הביפרים. כל המבצע להשמדת יכולות חיזבאללה לא היה יכול לצאת לפועל כאשר העולם כולו היה עוסק בדיפלומטיה להרגעת המזרח התיכון. עסקה כזו הייתה מותירה אותנו במצב הגרוע ביותר האפשרי. למזלנו, התגשם לנו הפסוק: "אקשה את לב פרעה והרביתי את אותותי ואת מופתי בארץ מצרים" (סינוואר בתפקיד פרעה ואת ארץ מצרים להחליף בארץ הארזים).
המהלך האיראני (על מה שנותר מהלוח)
איראן, באיומיה הריקים על נקמה שטרם מומשה, כבר הוכיחה כי במידה רבה שהיא נמר של נייר. אולם, במלחמה, לא הכול תלוי רק בצד אחד. לאויב יש זכות הצבעה. כעת תורם של האיראנים לבצע מהלך. הבעיה שלהם היא הידיעה שפגיעה שלהם בישראל תוביל הפעם לתגובה קשה מצידנו, למשל כזו המזכירה את פגיעתנו בנמל חודידה. באי חארג’ האיראני נמצאים רוב מתקני יצוא הנפט האיראני ופגיעה בו תפגע קשות בכלכלתם ותסכן עוד יותר את עתיד שלטון המולות על העם האיראני. קשה לחשוב על תזמון גרוע יותר עבורם – הם בדיוק היו באמצע מתקפת חיוכים של 40 דיפלומטים איראנים בראשות הנשיא, שהגיעו למרכז האו"ם בניסיון להשיג את הסרת הסנקציות על יצוא הנפט.
לא לרוץ לקרקעית – ומוקדם מדי להסדרה
בהמתנה למהלך האיראני, מהלך אשר יקבע במידה רבה את גורל האזור ובראש ובראשונה את גורל המשטר האיראני – צריכה ישראל להמשיך במלחמת ההתשה האווירית שאנו מבצעים בצורה מושלמת. ישנה אפשרות, אומנם רחוקה אבל בהחלט לא אפסית, כי ישראל תהיה המדינה הראשונה שמצליחה להביס אויב בעזרת כוח אווירי בלבד. צריך להבהיר: ברור שאי אפשר לחסל מהאוויר את כל הרקטות ועד החיזבאלון האחרון – אבל תכלית הפעלת הכוח הצבאי היא לייאש את האויב, לגרום לו בלבול, פחד ושיתוק. כל איש חיזבאללה כעת מתחיל להרגיש כי אין הרבה טעם במה שהוא עושה וכל תזוזה שלו חושפת אותו לסיכול מהאוויר. למעשה, נוצרה לישראל הזדמנות אדירה שבה מתחיל תהליך שיכול להוביל להתפרקות חיזבאללה כארגון התנגדות – כל אותם מיליארדים שהאיראנים השקיעו בהם יכולים לרדת לטמיון, ולא ברור שאיראן יכולה כלכלית לבנות אותם מחדש. לחיזבאללה עדיין נותרו יכולות רבות, הרצון לנקום בוודאי קיים אצלם. כל יום שעובר מבלי שהיכולות מופעלות כנקמה מוכיח על חוסר המסוגלות. לכן, לא צריך לרוץ לכניסה קרקעית וגם לא לחלום מיידית על הסדרה מדינית – אלא להמשיך לתת לחיזבאללה מכות מהאוויר, ולשלב גם ארטילריה קרובת טווח על הכפרים השיעים בדרום. אנו הורסים להם נכסים, אבל חשוב מכך: מייאשים אותם ופוגעים ברצון שלהם להילחם.
לא לשכוח את החטופים
במקביל להמשך הפירוק השיטתי מהאוויר בלבנון, יכולה ישראל לבצע את המהלך מחולל השינוי בעזה. הרצון העיקרי של ממשל חמאס היה לשמר את אחיזתם האזרחית בעיר עזה ובצפון הרצועה. הרצון הזה ברור: העיר עזה היא בירת הרצועה. שם עדיין נמצאים הרבה מאנשי שלטון חמאס האזרחי והאזור קרוב למרכזי אוכלוסייה ישראליים ומאיים עלינו משם. 300 אלף האזרחים שנותרו בעיר עזה, ובתוכם אלפי מחבלים, שכפי שדיווח אלמוג בוקר משקמים את פעילותם, הם הגרעין הקשה עליו בונה סינוואר את אחיזתו בשלטון. כעת, כאשר תשומת הלב העולמית נתונה ללבנון, זוהי הזדמנות עבור ישראל לדחוק לחלוטין את אוכלוסיית צפון הרצועה דרומה מציר נצרים. כמובן שלפי הדין הבין-לאומי אפשר לעשות זאת רק למען הגנה על האזרחים בעת מבצע צבאי לניקוי העיר עזה מתשתיות הטרור שנותרו בה. בסיום מבצע כזה תוכל ישראל להחזיק במנוף לחץ ענק מול חמאס ולאפשר את חזרת אזרחיהם לצפון הרצועה רק תמורת מה שחשוב לנו: החזרת כל החטופים.
>>> אייל עופר הוא מומחה לכלכלת חמאס והמזרח התיכון