ששת החללים - אברהם מונדר, יורם מצגר, אלכס דנציג, חיים פרי, נדב פופלוול ויגב בוכשטבף שגופותיהם חולצו השבוע והובאו לקבורה - מייצגים ימים עצובים מאוד לישראל. האזרחים המבוגרים שמתו בשבי והוסתרו במנהרות היו מחלוצי הארץ ובוניה, ניצול שואה, לוחמים במלחמות ישראל, אנשי אדמה והתיישבות, ואנשי משפחה שמדינת ישראל כשלה להגן עליהם. הם נלקחו חיים ונרצחו או מתו באכזבה מהמדינה שכשלה לחלצם בפעם השנייה. הם הובאו לקבורה בדממה, כאשר אפילו פעולת החילוץ זכתה להד יותר רחב מהחללים עצמם ומעצם הפקרתם למוות במנהרות חמאס.

מדינה גאה הייתה מעניקה להם מעט כבוד אחרי מותם, מכבדת את חזרתם בטקס, ראש המדינה או שר יכול היה לשאת דברים, גם הרכנת ראש למשך דקה לכול 80 שנים של עשייה גדושה הייתה עושה אותנו לפחות לשש דקות מדינה טובה יותר. עם זאת, המציאות העגומה היא שישראל מפוצלת גם בנושאים האנושיים הבסיסיים ביותר בכל חברה. ערך החיים נקבע על פי השתייכות, הערבות ההדדית לא קיימת ואחריות המדינה להגנה על אזרחיה נקשר בשיוך הפוליטי. עקורי עוטף עזה ועוטף לבנון נחשבים פחות, החטופים במקרה הטוב הפכו למטרד מספרי. חיים או מתים, זה כבר לא מהותי.

במדינת ישראל החדשה נגמרה הבושה. שם כישלונות לא נדבקים, אסונות זה בקטנה וקריסת כל יסודות המדינה מהווה מקור לששון וחדווה. את האמירה "אין אחריות אין דאגות" הפכו לתורה, כבוד יש שם רק לאיש אחד שדבק בשררה. אנו במדינה אחת עם שתי זהויות, ובזאת שנותרה בעזבונה עם הכישלונות, עם לקיחת האחריות, זאת שהבושה עדיין חיה בתוכה - בוחרים לכאוב במקום להאשים. אלו האנשים שמתקשים לנשום נוכח המכתש שנפער בלב מה שפעם היה מדינה אחת. שם, בישראל החדשה, הולכת ונקברת הגאווה והכבוד הלאומי, שם בלבבות נכבה כל מה שהפך אותנו מכלום למעצמה. לשם נשלח דובר צה"ל במבט מושפל כדי לשאת את הבשורה שכלל לא מזיזה לישראל החדשה.

כמו ברווזים במטווח

כשנכנסתי בשנת 2000 לתפקידי כמפקד אוגדת עזה, מוצב "טרמית" ברפיח שימש מארח לענף ספורט אזורי - הטלת רימוני יד. ישראל פתחה כל בוקר את החדשות מ"טרמית". הדבר הראשון שעשיתי היה להסיר את ההשפלה הזאת. פעלנו לתוך רפיח וחיסלנו את כל הזורקים ושולחיהם. בוקר אחד חזר השם "טרמית" למוצב והחדשות עברו לדברים אחרים. נסתיימה הבושה, צה"ל כבר לא חלק ממטווח ברווזים.

כבר 320 ימים בחדשות הבוקר מדווחים על הפגזת הגליל. עשרות יישובים מהווים מטווח הברווזים של חיזבאללה. ביממות האחרונות נוספה גם קצרין לרשימה. חזרנו לעמק הירדן של לפני מלחמת ששת הימים. אבל בצפון - המלחמה יתומה. אין כתובת וגם אין ממשלה. אף אחד לא נושא את דגל הבושה, החרפה של נטישת הגליל לא ממש מפריעה לקואליציית יהודה.

קונספציית פרה-אוקטובר של ראש הממשלה השתכללה לקונספציית "הדבקות בניצחון המוחלט". אז, בתפיסת "שקט יענה בשקט", התעלמנו מהמפלצת שגדלה בעזה. היום, בשם הדבקות בהישג האלטרואיסטי של הניצחון המוחלט, אנחנו נמנעים מלעסוק בצפון הבוער, בשומרון המתלקח, בכך שאיראן נמצאת כפסע מהגרעין ובסכנה המיידית של ההתלקחות האזורית. העלאת פילדלפי להיות הדגל המהותי של כל הבעיות, בניגוד להמלצת מערכת הביטחון, שבמטרות המלחמה הוא אפילו ולא הוזכר וצה"ל לא טרח לכבוש אותו תשעה חודשים, והפיכתו לנושא חשוב יותר מהחטופים מעידה על רשעות וחוסר אנושיות. ההסתכנות במלחמה אזורית אף הופכת את ההחלטה להימור חמור ובלתי אחראי.

האמת היא שהעסקה להחזרת החטופים מתה עוד בטרם נולדה, פשוט כי ראש הממשלה לא מעוניין בה. יש לו רצון רק להרוויח זמן. גם שר החוץ האמריקני, שהצהיר דקלרטיבית על הסכמת נתניהו להצעה האמריקנית, רצה להרוויח זמן ולכן הלבין את הצעת נתניהו. למוחרת כבר זגזג נתניהו וסיכל בקולו את העסקה, וגם בלינקן כבר תקף בחזרה את נתניהו שישכח מכל מהלך של כיבוש. ביידן התייאש ורוצה בעיקר שקט. נתניהו מבין שיש לו ארמדה אמריקנית עד סוף הבחירות בארצות הברית, למרות שהכוח נועד לרסן בעיקר אותו, אבל גם את איראן.

הפתרון להברחות הוא לא ציר ברוחב של 50 מטרים, 40 מטר מעל המנהרות. הפתרון הוא רק שיתוף פעולה עם המצרים. עם זאת, המהלך לכיבוש רפיח, תוך התעלמות מקהיר, הביאה משבר גדול שדחף את המצרים לידי חמאס, עד למצב שבו הם בכלל לא מתכוונים אפילו להעביר את ההצעה לסינוואר. המאמצים של האמריקנים כעת מתקיימים כעת בכלל מול מצרים - בניסיון לתקן את המשבר.

נתניהו במגדל השן

נתניהו ייסד קומה חדשה מעל קומת המלחמה. זו קומה שהיא רק שלו, ועשויה קירות של סיסמאות שלא נפגשות עם מטרות המלחמה. על קרקע המציאות, תמיד יוכל לטעון שזה מה שהתכוון.

המציאות של היעדים והתוכניות נמצא רק בצבא, שעושה הכול כדי לתקן את הפשלה הגדולה. צה"ל משלם מחיר דמים ומתמודד מול ההסלמה ההולכת ומחמירה, אבל "בעל הבית", שחי לו בקומה השנייה, לא רק שאינו מתלכלך בקומת הקרקע, יורד רק כדי לקטוף הצלחות וחלילה לא מתקרב לכישלונות ועיצבונות, הוא מכין כבר את הוולה, את הבעיטה בהרצי הלוי, גלנט וכל מי שיוכל להאשים כדי לנקות את עצמו. ההסתכלות קדימה היא לשני מועדים - הבחירות בארצות הברית בחמישי בנובמבר ומועד השנה לשבעה באוקטובר.

הספק הגובר בהיבחרו של טראמפ מציב בעיה לתוכנית הישנה, ומחייבת שינוי והכנה לאפשרות של בחירה בהאריס לבית הלבן. משיכת הזמן שהייתה עד כה לנכס התקצרה והפכה פתאום לנטל. כעת הוא מנסה לגבש תזמון נוח ליציאה מכובדת מהאחריות על האסון. יום השנה לשבעה באוקטובר יכול להיות מתאים, אלא שקצב ההסלמה במציאות מאיץ את הזמן.

הצפון הבוער, מנגד, מחייב החלטה, אך בשביל זה נדרשת החלטה לסגור את הדרום. בלי עסקה לא יוכלו לסגור את הדרום. ואיך יוכל לוותר על פילדלפי אם כבר הפוך אותו לדגל? נתניהו נקלע למשחק סכום אפס, והזיגזג שלו מראה בלבול ולא אסטרטגיה.

גם אם ישראל תצא בצורה מסוימת ממשבר ההסלמה הצפוי, וכעת עדיין לא ברור איך, היא חוזרת בדיוק לאותה מלחמה ללא פתרון. ההישגים של צה"ל הולכים ונשחקים, ישראל ממשיכה להחזיר גופות על פני חטופים חיים, הצפון מופגז ונטוש כבר 11 חודשים, השומרון בתבערה, עזה הפכה ללבנון עם מחיר כבד של הרוגים, וכל תחום במדינה נמצא בצלילה חדה.

לנתניהו אין שום אסטרטגיה, אין לו תוכנית, והוא מקבל החלטות בשליפה לפי הרגע והחששות הפוליטיים שלו. למרות שאין קמפיין טוב יותר בשבילו ממלחמה פוליטית שתאפשר לו כעת לבנות את עצמו מחדש, הוא אינו מספיק חזק לתמרון את המציאות המלחמתית לצרכיו. לצערנו, מי שמשלם את המחיר המלא זה החטופים ומשפחותיהם, ואחריהם זו מדינת ישראל כולה.

>>> ישראל זיו הוא קצין צה"ל בדימוס בדרגת אלוף. שימש כקצין חי"ר וצנחנים ראשי, מפקד אוגדת עזה וראש אגף המבצעים