צירוף נסיבות שלא תוכנן מראש מאפשר, כבדרך פלא, לסדר מחדש את המזרח התיכון, למנוע מלחמה אזורית ולהחזיר את החטופים. אולם, לשם כך נדרשת תעוזה. מדובר בתעוזה הנשענת על התובנה שאיראן, מבחינה צבאית, היא "נמר של נייר". אם הנשיא ביידן ישתמש בהזדמנות בצורה נכונה – הוא יהיה אחד מגדולי המנהיגים בהיסטוריה המודרנית, הישג השקול לג’ון קנדי בפירוק איום הטילים הגרעיניים בקובה.
המהלך אינו נטול סיכונים. אין מדובר בבלוף של פוקר. לאמריקנים ולישראל יש יד חזקה – אולם רק ביידן לבדו יכול להיות האיש שיבחר לקחת סיכון ולהשתמש בהזדמנות. העיניים כעת על איש אחד.
השבועיים האחרונים, ובפרט הקולות שעולים מאיראן ב-48 השעות האחרונות, כורכים את הימנעות הנקמה בכך שתושג הפסקת אש בעזה. זהו בלוף איראני המגלה כי לאיראן אין עוצמה צבאית אמיתית, איראן היא נמר של נייר. האיראנים טיפסו על עץ גבוה וברגע של חולשה מתברר שמה שהם מחפשים יותר מכול הוא סולם לרדת מהעץ. זהו סולם, שבדרך פלא מאפשר לישראל להשיג את רוב מטרותיה בעזה – ובראשן את החזרת החטופים.
האיראנים גם נותנים לביידן את המוצא שהוא מחפש מאז חודש דצמבר: סיום המלחמה. כל מה שאיראן צריכה לקבל בתמורה הוא מוצא של כבוד. כפי שאמר פעם חכם סיני: השאר ליריב גשר של זהב שיובילו לבחור בחיים. עבור המשטר האיראני, החיים הם עצם שרידות המשטר. איראן בהצהרותיה סיבכה עצמה עד לנקודה, שבה, אם היא תבחר בהסלמה עלול המשטר האיראני להתמוטט. היה זה חומייני שאמר על המהפכה האיראנית שהיא בעדיפות עליונה, אפילו על פני חלק ממצוות האיסלאם. זהו בדיוק הזמן להזכיר זאת לשליטים האמיתיים של איראן, משמרות המהפכה והמנהיג העליון: תבחרו בחיים או שתסכנו את המשך שלטונכם. חלקים גדולים בעם האיראני מייחלים לנפילתכם.
עלינו ללמוד מזלנסקי – המעז מנצח
רגע נדיר נוצר בהיסטוריה: רוסיה עסוקה מדי באוקראינה - וזלנסקי הפתיע בפלישת נגד לתוך רוסיה. במקביל, סין אינה מרשה לעצמה למתוח את שריריה הצבאיים המתפתחים. היא נתונה במשבר כלכלי והעדפותיה הן להתרכז באזור הקרוב לחופיה. למשטר האיראני ולצבא האיראני אין על מי לסמוך, פרט לבעל ברית אחד (נסראללה). איראן היא למעשה מדינה נטולת חיל אוויר (גם חיל ים, אך זה פחות רלוונטי כעת), פרט לכמות קטנה של כ-24 מטוסי מיג 29 חדישים וטילי נ"מ. מדובר בכלים מהסוג שגם ישראל וגם אוקראינה הוכיחו לא אחת את היכולת להתמודד ולהשמיד אותם. התוצאה: אין לאיראן כוח אווירי שמסוגל להגן על המדינה. יש לה גם כמה מפציצי טופולוב, אך עיקר חיל האוויר שלה הוא מטוסי פנטום ישנים, מטוסי F5 אמריקנים משנות ה-50 וF14 טומקאט (זהו המטוס הישן שאותו גונב טום קרוז מהבסיס האיראני בסרט "אהבה בשחקים: מאווריק").
מה שיש לאיראן זה בעיקר טילים בליסטיים, הרבה מאוד כטב"מים ובעיקר אסטרטגיה: המוצבים הקדמיים שלה המקיפים את ישראל. הפרוקסי שלה: חיזבאללה, החות'ים, חמאס והמיליציות בעיראק ובסוריה - מתמקדים אומנם בישראל, אך מאיימים גם על שאר המדינות באזור (ירדן היא הבאה בתור). המשטר הסורי (המוגן על ידי הרוסים וחיזבאללה) עדיין עסוק בליקוק פצעיו ממלחמת האזרחים. אין ספק שהיכולת הבליסטית של איראן מרשימה ויכולה לגרום נזק, גם לישראל, גם לבסיסים אמריקניים ואולי אף לספינות – אבל אין לאיראן, או לחות'ים את היכולת לייצר בעזרת טילים מערכה מלאה נגד שום אויב. הכוח היחיד הבולט ביכולתו לגרום נזק אמיתי לישראל הוא חיזבאללה, גם בגלל ארסנל הטילים אך בעיקר בגלל הקירבה הגיאוגרפית. כל השאר פשוט רחוקים מדי. נשאיר לרגע את חיזבאללה, האגוז הקשה, לסוף הדיון.
התקיפה הישראלית על נמל החות'ים בחודידה הדגימה לאיראן ולשלוחיה כיצד מלחמה במזרח התיכון יכולה להתממש. מעל חצי שנה של פעילות אמריקנית/בריטית נגד מטרות צבאיות בלבד – לא עצרו את החות'ים. אך מרגע שישראל פגעה להם במצבורי הדלקים והשביתה את הנמל – לקחו החות'ים צעד אחד אחורה.
זוהי שפה שאיראן מבינה היטב. כ-60% מיכולת יצוא הנפט, שעליו מבוססת הכלכלה האיראנית, נמצא באי חארג'. הכוח האווירי האמריקני הנמצא באזור, הן בבסיסי הקרקע בירדן, סעודיה, בחריין וקטאר, הוא כוח גדול בהיקפו וביכולת התקיפה שלו – והן התוספת של שתי נושאות מטוסים (כל אחת שקולה בערך לשישית מחיל האוויר הישראלי) מעניקה לקואליציה עוצמה שלאיראן אין יכולת מעשית להתגונן ממנה. כמובן שחיל האוויר הישראלי (גם אם יהיה עסוק במקומות אחרים) מביא להכפלת העוצמה מול איראן. אם יוחלט לעשות שימוש ביכולות הצבאיות נגד מטרות אלו, אזי הכלכלה האיראנית, וכתוצאה ממנה שרידות המשטר, מאוימות בצורה ממשית. זהו האיום שצריך להציב מול איראן: מכה כלכלית ושרידות המשטר.
בקצה השני, הרחק מאיראן, נמצא עדיין סינוואר. לסינוואר נותר רק נשק אחד: החטופים. בכל מובן אחר, חמאס גמור מבחינה צבאית. היכולת השיורית לייצר פיגועי גרילה מול חיילי צה"ל ברצועה או לירות כמה רקטות עדיין קיימת, אבל לא מדובר באיום אסטרטגי. חמאס הצבאי גמור מבחינה צבאית לשנים רבות (בנפרד, אזרחית, יש להם עדיין כוח שלטוני על אוכלוסיית עזה). הניסיון המתמשך לייצר "עסקה" מול סינוואר הוא הדבר היחיד שמעניק לחמאס את היכולת להילחם. הם נלחמים בשיטה החביבה עליהם, שבה האשמות ישראל וגינויים מהעולם מביאים להגבלת כוחו של צה"ל. מלחמת התעמולה של חמאס שקולה בעוצמתה לשתי אוגדות. בלעדיה צה"ל כבר מזמן היה פועל מולם בעצימות גבוהה בהרבה.
וכאן מגיעה שעתו הגדולה של ביידן. במקום לבחור בהטלת מגבלות על כוחה הצבאי של ישראל, ארצות הברית יכולה כעת לייצר מצב חדש לגמרי במזרח התיכון: להודיע לסינוואר כי עליו לשחרר, מיידית וללא שום תנאי את כל החטופים ואם לא יעשה כן ישחרר הממשל האמריקני את ישראל מהמגבלות בעזה. הפירוש המעשי יהיה חיסול סינוואר באופן אישי ואיתו שארית הכוח החמאסי. ללא התחייבות וללא עסקאות, אפשר להבהיר לסינוואר כי ברגע שישוחררו כל החטופים לא ישארו לישראל סיבות להמשיך את המלחמה בעזה. ישראל, מתוך שמירה על האינטרסים שלה, תצא מרוב שטחי הרצועה ותישאר רק בפרימטר ביטחוני לאורך הגבול שלה עם עזה. זאת, תוך שימור חופש פעולה ביטחוני לפי הצורך. סינוואר, גם הוא, יצטרך לבחור בין שרידות שלטונו לבין התעקשות שתביא לחורבן גדול.
נותרנו עם הבעיה האמיתית, הכבדה והחזקה שבאויבנו: חיזבאללה. אין לדעת במה נסראללה יבחר.
היתרון של נסראללה, לעומת סינוואר והאיראנים, הוא שהוא אינו השלטון. נסראללה חוסה תחת מעטה של מדינת לבנון, שהעולם עדיין רואה בה גורם ניטרלי שאינו אחראי על המתקפה נגד ישראל. לנסראללה, ורק לו, יש את היכולת הצבאית לגרום לישראל נזק צבאי ואזרחי כבד מאוד. הקירבה הגיאוגרפית היא הנשק האסטרטגי. אולם, עם כל הנזק שיכולים לגרום לנו הטילים והכטב"מים של חיזבאללה – זהו נשק חד-פעמי. ואם ימצא עצמו נסראללה מבודד כאשר ארצות הברית וישראל מטפלות באינטנסיביות באיראן, הוא יצטרך לעשות את הבחירות שלו. מי שצפה בנאומיו האחרונים ראה כמה הוא לחוץ, בפרט, כאשר דיבר על כך שמיטוט חמאס הוא בעיניו תחילת תהליך של דומיננטיות ישראלית באזור.
אין לדעת כיצד נסראללה יבחר, ולשם כך רצוי היה שביידן יקדם לאזור מיידית את נושאת המטוסים השלישית הפנויה. זוהי נושאת המטוסים טרומן, הנמצאת בפעילות באוקיינוס האטלנטי ויכולה להגיע לים התיכון תוך פחות משבועיים. גם ללא תוספת זו יש לישראל את היכולת להרוס את מכונת המלחמה והאימפריה הכלכלית שבנה נסראללה בלבנון. זוהי אימפריה המבוססת, בין היתר, על ייצור בסוריה, והברחות של סם הקפטגון המציף את המערב. אם תידרש ישראל להילחם בחיזבאללה – עלול גם המשטר הסורי החלש לשאת בתוצאות.
התוצאה של מדיניות קשוחה זו אינה נטולת סיכונים. האיראנים ונסראללה יכולים לבחור במלחמה. אולם היא מגיעה כעת בתזמון שהוא הכי גרוע עבורם. ביידן, ורק הוא, יכול להפוך כעת את המצב מתיקו מדמם להישג מהדהד: פאקס אמריקנה במזרח התיכון.
>>> אייל עופר הוא מומחה לכלכלת חמאס