בעקבות החלטתה המייעצת בעניין "הכיבוש" ביהודה ושומרון, על ישראל להעריך מחדש את יחסיה עם בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ). על אף שבית הדין הוא אורגן של האו"ם, עם האנטי-ישראליות המובנית והשיטתית המשתמעת מכך, ישראל מעניקה ל-ICJ סמכויות רבות להעמיד אותה לדין. למרות שניתן היה לצפות את זה מראש, ישראל נתפסה בלתי מוכנה בחודש דצמבר כאשר דרום אפריקה הגישה תביעה נגדה בהתבסס על האמנה נגד רצח עם. אין כל הצדקה לחזור על אותה טעות פעמיים.

בסכסוכים משפטיים בין מדינות, יש שתי דרכים בהן ה-ICJ יכול להקנות סמכות. בניגוד לחוות דעות מייעצות כמו "הכיבוש", החלטות ה-ICJ בסכסוכים בין מדינות מחייבות מבחינת הדין הבין-לאומי. מדינות יכולות להצהיר מראש שהן מקבלות את הסמכות של ה-ICJ במקרה של סכסוך. דרך זו ידועה כ-"סמכות חובה". ישראל אכן קיבלה על עצמה סמכות התדיינות חובה ב-1950. היא נסוגה ב-1985 בעקבות הנסיגה של ארצות הברית, לאחר שבית הדין קבע שיש לו סמכות להתדיין בתביעה שניקרגואה הגישה נגדה. לפיכך, הדרך היחידה שמדינה יכולה להכריח אותנו להופיע בפני בית הדין היא דרך אמנות שישראל הצטרפה אליהן וקובעות יישוב סכסוכים בפני ה-ICJ.

כיום, מדינות מאוד נזהרות לחתום על תנאי שיפוט וישראל נוהגת להסתייג מסעיפים אלו. ישנם כעשר אמנות שישראל חתמה עליהן, מקום המדינה עד שנות ה-70, בהן היא קיבלה את סמכות השיפוט של ה-ICJ מבלי להסתייג. משפטנים מזהים מגמה הולכת וגוברת של שימוש באמנות ישנות עם תנאי שיפוט כ-"קולב משפטי" כדי להביא סכסוך יותר רחב בפני ה-ICJ. אף שהאמנה עוסקת בפרט שולי של הסכסוך, עצם ההופעה בפני ה-ICJ מספקת למדינה התובעת במה תעמולתית לשטוח את טענותיה בפני השופטים והתקשורת, ובשאיפה גם לזכות בכמה קביעות שיפוטיות המועילות לצד שלה. לדוגמה, ארמניה ואזרבייג'ן מנהלות סכסוך רב-שנים ועקוב מדם על אזור נגורנו-קרבאך, שטח שהיה בעל רוב ארמני, תחת שלטון אזרבייג'ן בתקופת ברית המועצות ושאזרבייג'ן טוענת היום לבעלותו. ב-2021, שתי המדינות הגישו תביעות הדדיות בהתבסס על תנאי השיפוט המופיע באמנה בדבר ביעור כל צורות האפליה הגזעית (CERD) מ-1966. על אף שהסכסוך הוא לאומי ומדיני, שני הצדדים היו צריכים "לדחוס" את הסכסוך למשבצת של אפליה גזענית ואתנית. בתביעות שלהן, שתי המדינות התייחסו להפרות שלא חוסות תחת האמנה, כמו המדיניות הארמנית של טיהור אתני משנים לפני שהיא הצטרפה לאמנה, או הפרות אזריות לדיני שבויי מלחמה.

אחרי אמנות CERD, האמנה נגד רצח עם היא האמנה השימושית ביותר כדי לגרור מדינה אחרת בפני ה-ICJ. גמביה גררה את מיאנמר, ואוקראינה את רוסיה בעילת זו בפני ה-ICJ ב-2021. משרד החוץ הישראלי היה צריך להיערך לאפשרות דומה מבעוד מועד ולסגת מאמנת הרצח עם. יש תמיד אפשרות להצטרף מחדש עם הסתייגות. על אף שברור שהמסגרת המשפטית לבחון את המלחמה בעזה היא דרך דיני המלחמה, דרום אפריקה ניצלה את הפער הראייתי בין שלבי ההליך. כדי להוכיח שמדינה מבצעת רצח עם, יש צורך להוכיח ראיות שלא מותירות שום מקום לספק. הפעילות ההומניטרית הישראלית בעזה חותרת תחת תזה זו. בשלב המקדמי, כדי להוציא צווים זמניים, היה על דרום אפריקה להראות שהזכויות אליה היא טוענת "לכאוריות" באמנה ולספק טענות עובדתיות שבית הדין לא בוחן בשלב הזה. כך דרום אפריקה קיבלה במת מכובדת ביותר להפיץ את העלילה האנטישמית לכל העולם לפיה ישראל מבצעת רצח עם בעזה.

בין האמנות שיש לסגת מהן באופן מידי נמצאות האמנה בדבר מעמד פליטים והפרוטוקול הנוסף, האמנה בדבר מעמדם של מחוסרי אזרחות והאמנה נגד אפליה בחינוך. לא ירחק היום שבו נמצא את עצמנו מתגוננים ב-ICJ בפני טענות על התעמרות בפלסטינים בעלי אזרחות או בפליטים פלסטינים. בעקבות ההרס הרב בעזה, לא יהיה מופרך שהם יטענו שפגענו בזכות הבסיסית לחינוך כאשר השמדנו בתי ספר ואוניברסיטאות ששימשו בסיסים לטרור.

הגיע הזמן שמדינת ישראל תתפכח וכחלק מההגנה על אזרחיה תתנתק מאמנות שמנוצלות למלחמה מדינית-משפטית נגדם.

>>> עו"ד אברהם שלו הוא חוקר במחלקה המשפטית בפורום קהלת ומתמחה במשפט ציבורי