צה"ל, במבצע מבריק, חד ומדויק קטף חלק חשוב מיכולות חיזבאללה, דקות לפני שהפעילו את הטילים. כל הכבוד לצה"ל, כל הכבוד לחיל האוויר וכל הכבוד לאמ"ן ולשב"כ. זו מכה קשה לחיזבאללה, שנשאר רק עם סיפור הנקמה.

למעשה, נסראללה לקח סיכון מיותר. במצב הקיים, גם בלי המתקפה הזאת הוא כבר כפה על ישראל מלחמת התשה ממושכת שבה הוא בגדול מאכיל קש את ישראל כבר כשנה. עשרות יישובים נמצאים תחת הפגזה מאסיבית שהפכה שגרה קבועה ויומיומית, המתקבלת בהסכמה שבשתיקה על ידי ממשלת ישראל ומהווה הכרה במחיקת ההרתעה הישראלית. זהו הישג גדול מבחינתו. אומנם ישראל גורמת לו לא מעט אבידות, בעיקר בשרשרת הפיקוד והשליטה, אבל מבחינה אסטרטגית ישראל נמצאת בשחיקה מתמשכת שבמצטבר היא נגררת להפסיד בנקודות מול חיזבאללה.

המצב שישראל לא מסוגלת לקבל החלטה לסיים את עזה ולרכז מאמץ מכריע בצפון, הוא מצב שהציב אותה תחת משוואה כפויה שבה חיזבאללה, ביוזמתו, מרחיב ומגביר את הירי וברצותו מחליש, כולל יד חופשית לירי על היישובים. מי שיצא לו לסייר במושבה מטולה מזדעזע מהמראה, שנראה יותר כמו בית חאנון מאשר היישוב המשגשג שפעם היה שם.

תקיפה של חיל האוויר בלבנון (צילום: רויטרס)
ישראל תחת משוואה כפויה מלבנון, שוב (תקיפה של חיל האוויר בדרום לבנון)|צילום: רויטרס

למעט התקיפה המקדימה שהייתה בבחינת הקדמת תרופה למכה, ישראל לא יוזמת שום מהלך אסטרטגי. הכול טקטיקה של הזדמנויות ותגובות. עוצמת המהלומות כגודל הכאב, הרג הילדים במג'דל שמס כאב - אז גם התגובה ברמה גבוהה. מיד אחר כך מחזירים את הכדור ליריב, שחוזר בחזרה למהלומות היסוד אבל עם אינדקס גבוה יותר. ישראל כלל לא חותרת ליזום שום מהלך הכרעתי בכול התקופה הזאת בצפון.

צריך לומר: לצה"ל המצב הזה די נוח. סוג של מלחמה "דה-לוקס". צה"ל תוקף והיישוב חוטף, וממשיכים הלאה. אין שום לחץ על צה"ל לרכז מאמץ ולהביא להכרעה או לסיום, אין לצה"ל הגדרת יעדים או לוח זמנים, אין שום דרישה אולטימטיבית להגן ולהוציא את מערכת החיים האזרחית מהמצב, שבעבר היוותה היעד העליון להגן עליו ולהחזיר כמה שיותר מהר את השגרה. כל זה נראה כבר לא חשוב. הגליל הפך לכרית הספיגה לפעילות צה"ל המתנהלת על גב התושבים, ואף אחד לא רואה בכך שום בעיה. כלומר - מאה אלף עקורים, גליל נטוש, מדינה בחרדה, הכול בקטנה. ישראל בשגרת מלחמה. למי שמתבונן על זה מבחוץ זה נראה כמו צבא שיש לו מדינה, אבל האמת היא שזו הפוליטיקה שיש לה מדינה. הצבא הוא בסך הכול הכדור במגרש הזה, ודי נוח לו שהוא כזה. אבסורד? בכלל לא. מדינת ישראל תחת נתניהו חיה בהיפוך יוצרות שבו המדינה משרתת את המנהיג.

הרמטכ
גם לצה"ל המציאות הזו נוחה, מכת המנע נגד חיזבאללה|צילום: Reuters, דובר צה"ל
בנימין נתניהו במליאת הכנסת (צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת)
לוח הזמנים נמצא בראשו של נתניהו בלבד, ארכיון|צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת

לאורך כל ההיסטוריה של ישראל, ראשי הממשלה דרשו מצה"ל תוצאות מכריעות ומהירות כי רצו להפחית את הנזק לעורף, להפחית את הנזק לכלכלה, להקל על אנשי מילואים, לפתוח את שנת הלימודים, לשמר לגיטימציה בין-לאומית - ובעיקר בשביל להחזיר את ההרתעה ולא לשחוק אותה. מנהיג חכם צריך לדעת לסיים מלחמות ולא לגרור אותן. זאת הפעם הראשונה שבה ממשלה לא דורשת שום הכרעה מצה"ל, שום לחץ על יעדים או לוח זמנים. הכול מבוסס על לוח זמנים המצוי בראשו של נתניהו בלבד. במקום יעדים הוא מפריח סיסמאות ריקות, שאין להם שום הגדרה ביטחונית. הישגי המלחמה נשחקים בהדרגה וחוסנה הכללי של ישראל נשחק גם הוא מהיעדר כיוון מוחלט.

העובדה שגם מול החלש באויבינו, חמאס, אנחנו במלחמה כבר עוד מעט שנה, בלי הכרעה ובלי יכולת להכתיב פתרון מדיני לא רק שמרחיקה את ישראל מה"ניצחון המוחלט" המדומיין, אלא גם מחלישה מאוד את תדמיתה. חמאס, אחרי כל מה שספג, מצליח לכפות מלחמת התשה מתמשכת על ישראל. גם העובדה שמה שמונע מאיראן לתקוף את ישראל זה האמריקנים, אף הוא לא תורם לחיזוק מעמדתנו במצב הנוכחי של היעדר כל אסטרטגיית מלחמה.

סיכויי הצלחת העסקה בקהיר לא גדולים, בעיקר כי אין לנתניהו שום רצון להביא לסיום קמפיין המלחמה שמשרת אותו בלבד. ההתעקשות על ציר פילדלפי, בניגוד להמלצת הדרג הביטחוני, מהווה התעלמות ממטרות המלחמה. ההתעללות נוראית במשפחות החטופים ברמה לא-אנושית, וישנה אדישות גמורה לתשלום בדם חיילים וחטופים הכרוך בהארכה מיותרת של המלחמה. הירי הנמהר של נסראללה שחרר את הצורך האמריקני לכסות על התעקשות נתניהו לשים מקלות בגלגלי העסקה. התקווה היחידה זה הלחץ האמריקני העצום המופעל על חמאס וגם על נתניהו להגיע לעסקה, מה שאולי יביא גם לסיום מדיני כפוי של המלחמה.

>>> ישראל זיו הוא קצין צה"ל בדימוס בדרגת אלוף. שימש כקצין חי"ר וצנחנים ראשי, מפקד אוגדת עזה וראש אגף המבצעים