לאחר שנה של התכתשויות על "אש קטנה" יחסית בגבול לבנון, בשבועיים האחרונים ישראל עברה מגישה תגובתית לאסטרטגיה יוזמת ומפתיעה. ההצלחות בהתאם: פגיעה קשה ומשתקת "משום מקום" באלפי פעילי הארגון נושאי הביפרים ומכשירי הקשר, ונטרול מהאוויר של אלפי טילים ורקטות, מוסווים בתוך בתים במרחב האזרחי הכפרי, ומכוונים לישראל. ואז הגיע השיא: חיסול חסן נסראללה בבונקר הפיקוד של חיזבאללה, שהגיע לאחר שורת התנקשויות ש"ערפו" את צמרת הפיקוד הצבאית של הארגון.
לאן הולכים מכאן? האם למלחמה אזורית או להכלת האירוע ואולי אף למינוף ההצלחה לסיום המלחמה? ההתפתחויות האחרונות הן נקודת מפנה במלחמה, בשבע חזיתות, שברובן מתנהלת לחימה בעצימות נמוכה מזה כשנה. ארבעה שחקנים יכריעו את גורל המלחמה ועיצוב האזור בשנים הקרובות – ישראל, חיזבאללה, איראן וארצות הברית.
להלן עשר תובנות אסטרטגיות, אחרי החיסול החשוב אתמול (שישי):
- עדכון של מטרות המלחמה: ישראל צריכה להכריע אם להישאר עם המטרה של החזרת תושבי הצפון בביטחה, או להמשיך ליעד שאפתני הרבה יותר של מיטוט חיזבאללה, כפי שהציג ראש הממשלה בנאומו באו"ם, או אפילו המשך "פירוק טבעת" האש שטוותה איראן סביבנו ולהתחיל לפעול נגד החולייה המקשרת בדמשק.
- מתווה מדיני: אם ישראל מחליטה להישאר ביעד שנקבע לפני שבועיים (החזרת תושבי הצפון לבתיהם בביטחה), היא צריכה לאפשר לארצות הברית להוביל להסכם עם לבנון על יישום שונה לחלוטין של החלטות מועצת הביטחון 1559 ו-1701. זאת על בסיס מנגנוני פיקוח ואכיפה חזקים בהרבה, ובכלל זה חסימת גבול סוריה-לבנון להברחות נשק, ופירוז מוחלט מדרום לליטאני, כדרישה בלתי מתפשרת, שתספק לגיטימציה לישראל לפעול נגד התעצמות בלבנון, כפי שעשתה בסוריה טרם המלחמה.
- "לפרוש בשיא"? ב-2006, אם היינו מסיימים את מלחמת לבנון השנייה לאחר תקיפת הדאחיה, תוצאותיה היו אחרות לחלוטין. ישראל צריכה להציב תנאים לסיום המלחמה ולסגור אותה מצפון לדרום.
- מהלך קרקעי רחב? זו תהיה טעות שתשחק לידי חיזבאללה. מנגד, כפרי חיזבאללה על הגבול צריכים לשלם מחיר מירבי, ויש לנקות אותם מתשתיות טרור – בפשיטות, בתקיפות מהאוויר ובהמשך באמצעות כוח בין-לאומי עם סמכויות גוברות שיוצב על הגבול.
- מלחמה אזורית? מי שיקבע בשאלה הזו היא איראן. נסראללה היה מספר 2 בציר ו"הלב הפועם" שלו, והאיראנים השקיעו בחיזבאללה מיליארדים כגוף הצבאי החשוב ביותר בציר נגד ישראל. האיראנים צפויים לקחת את הזמן לחשיבה – אך האפשרות שיחליטו לפגוע בישראל קיימת וריאלית. חובה לשים לב שהתגובה האיראנית לא תהיה פריצה לפצצה גרעינית.
- ארצות הברית - רגשות מעורבים: בוושינגטון יש כעס אצור על ראש הממשלה, שדחה את הצעת הממשל להפסקת אש, וחשד שנתניהו פועל לסייע לבחירת דונלד טראמפ. מנגד, על ידיו של נסראללה יש הרבה דם אמריקני והפגיעה בארגון הטרור חשובה לשינוי המאזן במזרח התיכון, לטובת המחנה המתון שאמריקה עומדת בראשו. היעד העיקרי של הממשל כעת הוא מניעת מלחמה אזורית לפני הבחירות, ולכן סביר שיעביר, פעם נוספת, מסר DON’T חד לאיראנים, ויעבה עוד את הנוכחות הצבאית האמריקנית באזור. על ישראל לזכור שארצות הברית היא בעלת בריתה הגדולה ולפעמים היחידה – וכי אנו זקוקים לה במועצת הביטחון, לאספקת חימוש ולהרתעת איראן כדי לסגור את האירוע בצורה שתשמר הישג אסטרטגי לישראל לאורך זמן. נכון להגיע לתיאום עם האמריקנים על מצבי הסיום ומנגנוני הסיום שהם יצטרכו להוביל.
- התנתקות מסינוואר? חיזבאללה נדרש להחליט אם הגיע העת לנתק את הזיקה עליה התעקש נסראללה בין חזית הצפון לעזה. מדובר בהתעקשות שהמיטה אסון על הארגון. תגובתו החלשה יחסית עד כה מעידה על עומק הפגיעה שספג, ועל היעדר מענה מבצעי מצדו ליכולות המודיעין, ההתקפה וההגנה הישראליות.
- אסד הבא בתור? במסגרת פירוק "טבעת האש" האיראנית סביב ישראל יש לשקול פגיעה במשטר אסד, שהיה המסדרון העיקרי לאספקת אמל"ח ולהתעצמות חיזבאללה. על אסד לבחור אם להמשיך לעבוד בשביל האיראנים ולסכן את שרידותו או לשנות את התנהגותו ולסגור את גבולות סוריה להברחות נשק מאיראן. לישראל גם "חשבון פתוח" עם החות'ים בתימן והמיליציות בעיראק.
- חזרה ליסודות: בניגוד להתנהלות בשנה החולפת, ישראל צריכה לחזור לעקרונות תפישת הביטחון הקלאסית שלה – מלחמה קצרה, הכרעה ברורה ואי התפשרות על התעצמות צבאות אויב על גבולותיה. המלחמה בצפון תהיה מוצלחת אם תתנהל בהתאם לדוקטרינה הישראלית, בניגוד להשקעה הרבה ולמחיר היקר שישראל משלמת על המערכה בדרום, כפי שהתבטא, למשל, בהורדת הדירוג הכפולה של "מודיס" אמש (שישי).
- השבת החטופים – עדיין היעד העליון וחובה מוסרית: היום עוד יותר מתמיד. הטיעון שהפסקת המלחמה תפגע בהרתעה הישראלית ותוביל לשבעה באוקטובר בצפון או בדרום – חלש מאוד היום. גם הטיעון שישראל לא תוכל לשוב לציר פילדלפי נוכח לחץ בין-לאומי מאסיבי הוכח כלא אמין. לאחר חיסול צמרת חיזבאללה וחמאס, הפעולה במסיאף בסוריה והתקיפה בחודידה בתימן – ישראל נראית שוב כמעצמה אזורית, ויכולה להגיע מעמדה של כוח להסכם שיחזיר החטופים – גם אם יאפשר לחמאס הישגים מסוימים אך זמניים והפיכים. עם ישראל לא מפחד מדרך ארוכה, בייחוד כשידו על העליונה.
>>> אלוף (במיל') עמוס ידלין הוא ראש אמ"ן לשעבר, נשיא ומייסד MIND ISRAEL