20 שנה של שלטון ימין הביאו את ישראל למשבר העמוק בתולדותיה. שופרות הימין ממשיכים להאשים את אוסלו, שמעולם לא הושלם, באירועים המתרחשים 30 שנה אחריו. גם מאז ההתנתקות חלפו שני עשורים. הביטחון שהבטיחו בימין נשאר בגדר סיסמה. בשבעה באוקטובר נהרגו יותר ישראלים מבכל האינתיפאדה השנייה. הימין הבטיח הרתעה, וכל המזרח התיכון - מאיראן עד תימן, מלבנון ועד עזה - יורה על ישראל בלי הפסקה. הימין הבטיח שנהיה מעצמה עולמית, וישראל מבודדת מאי פעם. הימין דיבר על השחיתות של מפא״י, ואז הביא את השחיתות למחוזות שמתנגדיה הגדולים של מפא"י לא יכלו לדמיין. אפילו חזון הארץ הגדולה של הימין נגמר בארץ ישראל מצומקת, עם גליל ועוטף ריקים מאדם. 20 שנה שהאג'נדה היחידה של הימין היא להתמרמר על השמאל. אז איך למרות כל העובדות על כישלון הימין, הבוחרים זזים ימינה?
נכון, מלחמה גורמת בטווח המיידי לזינוק בסנטימנט הלאומני, ולהתכנסות מאחורי השלטון (מבחינת נתניהו זו עילה להילחם לנצח). אבל זו לא הסיבה העיקרית בעיני. העובדה העצובה היא שלאורך כל התקופה הזו, המחנה הליברלי לא ידע להציב אלטרנטיבה רעיונית רצינית. בזמן שבימין הפונדמנטליסטי מציבים על שלטי חוצות רעיונות הזויים כמו חזרה לגוש קטיף והתיישבות בדרום לבנון, הדגל העיקרי שמפלגות האופוזיציה מניפות הוא עדיין "רק לא ביבי". אין ספק, חייבים להזיז את ראש הממשלה הכושל והמסוכן בתולדות ישראל - אבל מה אז? אנחנו הישראלים פרגמטיים ואופטימיים, מומחים בצמיחה ובניצול הזדמנויות. אנחנו רוצים עתיד טוב יותר. בשביל לחזור לשלטון, המחנה הליברלי צריך לדבר אל התקוות של הציבור, ולא רק אל הפחדים. או יותר נכון - להזכיר לכולנו שאיפשהו, בתוך כל הפחד המוצדק שמקיף אותנו - היו לנו גם תקוות.
הסכמים מקבעים הישגים
הדיבורים על "ניצחון מוחלט" הם שקר. לא משנה מה יקרה לחמאס, בסוף המלחמה עדיין יחיו יותר משני מיליון פלסטינים בעזה, ושלושה פלוס בגדה. נצטרך לחיות לצידם. האמירה של בנט, לפיה מדובר בסך הכול ברסיס בישבן, מסוכנת לא פחות ממזוודות הכסף של נתניהו. אלו וגם אלו שייכים לקו המחשבה שהביא אותנו לשבעה באוקטובר. לעומתם, כל ראשי מערכת הביטחון, כל ידיד אמיתי של ישראל בעולם, הנשיא ביידן וגם טראמפ - כולם חושבים שהסדר מדיני הוא הפתרון היחידי.
לא מדובר בחלום או פנטזיה, אלא במציאות אפשרית עם תקדימים היסטוריים. ברואנדה התרחש רצח עם מחריד, והיום טוטסי והוטו חיים זה לצד זה ביציבות ובצמיחה כלכלית. יוגוסלביה, צפון אירלנד, דרום אפריקה - ההיסטוריה של 50 השנים האחרונות מלאה בסכסוכים עקובים מדם שמצאו את דרכם לפתרון. לא מתוך אהבה, אלא בשל הסתכלות מפוקחת על העתיד. גם כאן זה קרה. מצרים נחשבה פעם לאיום קיומי על ישראל - אבל הסכם השלום איתה שרד בינתיים שתי מהפכות ושלטון של האחים המוסלמים. אנחנו נוכל להביט ככה גם על הסכסוך עם הפלסטינים יום אחד.
ההסכם יועיל לא רק לביטחון. הוא יעצור את המפולת הדיפלומטית הבין-לאומית, וישקם את הכלכלה. ישראל עשתה את הזינוק המדיני והכלכלי הגדול בתולדותיה בזכות אוסלו. הפירות שנתניהו מתהדר בהם - הסכמים עם המפרץ, כלכלת הייטק - כל אלו לא היו מגיעים בלי ההסדרים ההם.
תחת שלטון נתניהו, אימצנו את כל התכונות שייחסנו בעבר לפלסטינים: קנאות דתית, קורבנות נצחית, פסימיות וסרבנות. אבל זה לא מי שאנחנו באמת. זו לא הציונות שהכרנו
נכון, בהסכם יהיו סיכונים רבים, אבל יש סכנה יותר גדולה: להמשיך להקריב את ילדנו במלחמה נצחית. ובניגוד לאופציה האיומה הזו, בהסכם יש גם הזדמנויות. בגין צדק כשאמר שקורבנות השלום עדיפים על קורבנות המלחמה, כי המלחמה מייצרת עוד מלחמות. שבעה באוקטובר לא נגמר באותו היום: חיילים ממשיכים להיהרג בעזה ובצפון, והאפשרות של מלחמה כוללת אורבת מעבר לפינה. זה מחיר הסטטוס-קוו - המצע של הימין. מולו, קיימת התקווה. לא בהכרח אהבה הדדית, אבל שלום וביטחון. תשאלו את מאות אלפי ההורים לחיילים שלא ישנים עכשיו בלילות אם זו לא אפשרות עדיפה.
רק הקמת ברית אזורית היא "הניצחון המוחלט"
בניגוד לסיסמאות הימין, הסדר מדיני הוא תוכנית שמתמודדת עם שורש הבעיה ומייצבת את כל החזיתות. ישראל נמצאת במאבק רב-זירתי מול הציר הג'יהאדיסטי בהובלת איראן. הפתרון טמון בראיית מציאות כוללת, ולא רק מול חמאס, ובהבנה שהציר הזה מסוכן למדינות נוספות באזור שיכולות להיות שותפות שלנו. הקמת ברית אזורית בשיתוף ארצות הברית וסעודיה, עם מדינות הציר המתון, תשנה את המאזן האסטרטגי כולו ותבודד דווקא את ציר ההתנגדות. היא תוכיח לחמאס ולאויבינו שישראל לא ניתנת להשמדה. זה, אם כבר, "ניצחון מוחלט".
בדרך ליצירת הברית הזו ישראל צריכה להציב יעד להיפרדות הדרגתית מהפלסטינים והגדרת גבולות ברורים, בדומה לכל מדינה נורמלית בעולם. התהליך יכלול את העברת השליטה בעזה להנהגה פלסטינית מתונה כחלופה לחמאס, תוך שיקום ופירוז הרצועה ורפורמה מערכת החינוך הפלסטינית כדי לסלק משם את ההסתה נגד ישראל. גם ישראל תחל בצעדים משמעותיים: פינוי המאחזים הלא-חוקיים והפסקת המימון העודף להתנחלויות, מה שיחזיר עשרות מיליארדי שקלים לכיסי הפריפריה ויאפשר צמיחה אחרי המלחמה. גם לדמוקרטיה הישראלית המהלך הזה חשוב: המאחזים והתנחלויות הקיצוניות הפכו לבית גידול של הפונדמנטליסטיים המשיחיים. מהלך כזה הוא הסיוט של חמאס, שנהנה לראות אותנו מתפרקים מבפנים. הוא יציב אופק אחר לפלסטינים, וישלול את כוח המשיכה של ארגוני הסירוב. יישארו אתגרים ביטחוניים, אך נתמודד עימם.
תחת שלטון נתניהו, אימצנו את כל התכונות שייחסנו בעבר לפלסטינים: קנאות דתית, קורבנות נצחית, פסימיות וסרבנות. אבל זה לא מי שאנחנו באמת. זו לא הציונות, שהייתה תנועה פרגמטית, שמביטה אל העתיד ומאפשרת לנו לקחת את גורלנו בידנו. התנועה שגרמה למה שהיה נראה אז בלתי אפשרי - הקמת מדינה - להתממש. הגיע הזמן להשלים את החזון ולתת לישראל יציבות וביטחון אמיתיים. הגיע הזמן להפסיק להתחנף לימין ולאמץ את הרעיונות החלולים שלו, ולחזור לקחת את הגורל שלנו בידינו. מנהיגים אמיתיים לא מסתכלים בסקרים כדי להחליט במה הם מאמינים, אלא עושים הכול כדי לשכנע את הציבור במה שנכון למדינה. וכשנתחיל להאמין בעצמנו בעתיד שלנו בארץ הזו, גם המצביעים יבואו.
>>> סתיו שפיר היא יזמת חברתית, חברת כנסת ויו״ר ועדת השקיפות לשעבר