איראן מרגישה חסינה – אבל היא ביצעה טעות גדולה מול ישראל

העימות עם איראן לא מאחורינו. אומנם הטעויות האסטרטגיות האחרונות של הרפובליקה האיסלאמית משפרות במעט את מצבנו מאז תחילת המערכה, אך אין הן משנות באופן מהותי את המאזן האסטרטגי שלנו מול טהראן, מאזן שעל פי תפיסת האיראנים נוטה לטובתם. זהו מצב מסוכן להיות בו, כאשר האויב שלך חש שידו על העליונה ושהמאזן האסטרטגי נוטה לטובתו.

מה קרה לנו ב-7 באוקטובר

בשמחת תורה פתח חמאס במתקפת הפתע שלו בדרום ובטבח ההמוני. ארגון הטרור מצא מולו אוגדת ביטחון שוטף שלא הייתה מוכנה לתרחיש שכזה. הגם שלא היה מדובר בחטיבת קומנדו איראנית שתקפה באופן ישיר את ישראל, הדוקטרינה הייתה איראנית, החימוש היה איראני – והמודיעין היה מבית מדרשו של חיזבאללה בתיאום עם איראן ובדחיפתה.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

הגיבוי מטהראן הוא גם אחד ההסברים לביטחון העצמי של חמאס. יחיא סינוואר תקף בהנחה כי הוא מנחית את המהלומה הפותחת, ואילו את מכת המחץ ינחיתו איראן ושלוחיה. לשמחתנו הוא טעה: הם משתתפים במערכה, אך מתחת לרף המלחמה, באמצעות חיזבאללה, המיליציות בעיראק והחות'ים בתימן.

שחיקת ההרתעה והביטחון העצמי המוגזם בציר

ההתנהגות הלא צפויה שהפתיעה את המודיעין הישראלי פעמיים (האחת ב-7 באוקטובר, כמובן, והשנייה בשבת של 13 באפריל ובהערכת החסר לתגובה האיראנית על חיסול מהדווי) מובילה לכלל מסקנה כי יש משהו שאיננו מבינים בהתנהגות של איראן ושל חזית ההתנגדות. ממה נובע ביטחונן העצמי? כיצד נשחקה ההרתעה של ישראל?

1. איראן היא מדינת סף גרעין ששרדה את אסטרטגיית הלחץ המקסימלי האמריקני: הנסיגה של ארה"ב מהסכם הגרעין הביאה את איראן לידי מצב של מדינת סף גרעין. המציאות כיום היא שאיראן מבינה טוב מאוד שהעולם כולו, ובפרט ארה"ב, מכיר בזכותה להעשיר אורניום לרמה של 60%, וכל עוד לא תעשיר לרמה צבאית (90%) אז הכול בסדר. מטרתה האסטרטגית הושגה: איראן ככל הנראה כיוונה להגיע למצב הנוכחי, ולא לפרוץ כל הדרך עד לפצצה. מעמד שכזה מעניק לאיראן ביטחון עצמי רב ומאפשר לה להעז יותר גם ברמה הקונבנציונלית.
   
   המענה של מדינות המערב למול ההפרות של הסכם הגרעין (כן, פורמלית הוא עדיין קיים) היה מערכה כלכלית וחשאית. זו מערכה שקרסה טוטלית – כבר לפני אוקטובר 2023 מכרה איראן נפט בהיקף של 2.5 מיליון חביות ביום. זו כמות המשתווה ליצוא הנפט האיראני בשיא תקופת הפטור מעיצומים בזמן הסכם הגרעין. כלומר איראן גם לא מחויבת להסכם, וגם לא משלמת מחירים על כך. כזכור, הסיבה שממשלת ישראל התנגדה לחזרה להסכם הגרעין הייתה שהסרת העיצומים תביא להתאוששות כלכלת איראן והכסף יופנה לבניית יכולות צבאיות וטרור. ובכן, זה מה שכנראה קרה גם ללא הסכם. זה הוביל לבניית יכולות הטרור של חיזבאללה וחמאס. ובשורה התחתונה כך מצאה עצמה ישראל קירחת מכל הכיוונים – כישלון מוחלט!

   

2. הצלחה של תוכניות בניין הכוח הרב-שנתיות של המיליציות השיעיות:
   חיזבאללה – החל מסיום מלחמת לבנון השנייה החליטה איראן על רפורמה ביכולות הצבאיות של ארגון הטרור שבגבולנו הצפוני והקצתה לכך משאבים. התוכנית נפרסה על פני שנים מספר. ולמרות הלחץ הכלכלי, איראן הצליחה להשלים אותה. מבחינת איראן, חיזבאללה השיג את היכולות הנדרשות למלחמה בישראל הן בהיבט הכמות והן בהיבט האיכות.
   
   סוריה ועיראק – במלחמה בדאעש הצליחו המיליציות השיעיות בהובלת גנרל קאסם סולימאני להשיג ניצחון צבאי. בהיותה חלק לא רשמי מהכוחות שנלחמו בארגון המדינה האיסלאמית, הצליחה איראן לבנות רשת מיליציות שיעיות בכל רחבי המזרח התיכון. אלו אותן מיליציות הנלחמות כיום בישראל.
   

   

   
   תימן – בשנת 2020 הושגה הפסקת אש בין החות'ים לסעודיה ולאיחוד האמירויות. החות'ים, ששמרו על השליטה בחלקים החשובים יותר בתימן, ניצלו את השקט כדי לבנות ולחזק את יכולותיהם בסיוע איראן. זאת ציידה את המורדים באמצעים ללחימה בישראל (טילים וכטב"מים ארוכי טווח ונשק יבשה–ים שמסוגל לפגוע בנתיבי השיט במצרי באב אל-מנדב).
   
   בעזה – ברצועה ניצלה איראן את תקופת השקט של ההסדרה בין ישראל לחמאס לצורך בניית כוחו של ארגון הטרור. במהלך השנתיים וחצי שלאחר מבצע "שומר החומות" הצליחה איראן לבנות בעזה יכולות מפלצתיות, שלצערנו נוכחנו בהן ב-7 באוקטובר.
   

   

    

   

   
   בשורה התחתונה: איראן הצליחה לבנות סביב ישראל טבעת של מיליציות באופן התואם את התפיסה של הכרעת ישראל. השלמת טבעת אש זו מקנה לאיראן ביטחון ביכולתה להתמודד עם ישראל.
3. שליטה למעשה בכל המדינות המקיפות את איראן: איראן שאפה לשכפל את מודל לבנון למדינות אחרות במזרח התיכון. הרעיון הוא לשלוט במדינה מאחורי הקלעים באמצעות כוח צבאי המאיים על הממשל ואוחז בו. המודל הזה שוכפל לסוריה ולעיראק. בתימן המצב מורכב יותר, אך גם שם נשמר תיאום עם איראן.
4. גיבוש חזית ההתנגדות ותפקידו של נסראללה: חיסולו של קאסם סולימאני חולל ואקום מנהיגות בראשות כוח קודס. מחליפו אסמאעיל קאאני, אדם חלש ואפור, החליש את מעמדו של כוח קודס, ששולט למעשה בכל רשת הלוחמים האיראנית – רשת המיליציות השיעיות. את הוואקום המנהיגותי הזה ממלא חסן נסראללה. הוא הופך לדמות הדומיננטית ביותר בכוח קודס וליועץ הקרוב של מנהיג איראן. מזכ"ל חיזבאללה, להבדיל מסולימאני, מכיר היטב את ארגוני "ההתנגדות הפלסטינית". היכרות זו מאפשרת לו לחבר טוב יותר את חמאס (הסוני) לציר ההתנגדות השיעי: הוא מבין את פוטנציאל הנזק של חמאס לישראל. חיזבאללה משתף במודיעין ובתורת לחימה, ולמעשה משכפל עבור חמאס את רעיון הפשיטה הרחבה לשטח ישראל. 

   

    

   

5. איראן הפכה לחלק מהגוש המעצב את הסדר העולמי החדש: העולם מצוי בתחרות בין מערב (מבוסס החוקים) למזרח (המערער עליהם). בתחרות זו תופסת איראן מעמד חשיבות גבוה: היא מוכרת אמצעי לחימה לרוסיה ונפט לסין. כמעצמה אסייתית מרכזית יש לאיראן חשיבות גיאופוליטית הן לסין והן לרוסיה. כלומר, התפיסה העצמית של איראן כחברה בציר הגלובלי של העולם החדש המתפתח, לעומת הציר המערבי המנוון הגווע שסופו חורבן (כך לתפיסתה), יוצרת תודעת ניצחון והישג.

הטעויות של איראן

חולשת הפיקוד של כוח קודס אינה מאפשרת שליטה אפקטיבית על המיליציות. כך קורה שהחות'ים יורים על ספינות סיניות, ולמרות חוסר הרצון של איראן לערב את ארה"ב במלחמה, המיליציות בעיראק ממשיכות לבצע ירי על בסיסים אמריקניים.

במחשבה לאחור, סביר שהמנהיג יסיק כי גם הירי על ישראל החודש היה טעות: המתקפה שיפרה, לרגע קל אך קריטי, את הלגיטימציה העולמית של ירושלים – בדיוק בעיתוי נקודת השפל החמורה ביותר מבחינתנו, ובדיוק כאשר הפעולה ברפיח עמדה לרדת מהפרק באופן מוחלט. דווקא אז העניקה טהראן לירושלים את הזכות להמיר את התגובה החריפה המוצדקת נגדה לתגובה סמלית שמשאירה לגיטימציה בין-לאומית לפעולה ברפיח.

הסיכון החמור עוד לפנינו, דרוש שינוי

מנקודת מבטה של איראן איבדה ישראל את עליונותה הצבאית, וזו הערכה מסוכנת. היא מסבירה את האירועים בעבר, אך נשאלת השאלה על העתיד. האם רצף החיכוך הישיר בין ישראל לאיראן שינה את מאזן ההרתעה?

הרתעה אינה ניתנת למדידה. היא נמדדת רק בכישלונה. כאשר האויב תוקף אתה יודע שההרתעה כשלה, כשאינו תוקף יכולות להיות לכך סיבות רבות. כך או כך סביר שהמציאות בימים הקרובים תספק לנו את התשובה. אם תימנע ישראל מתקיפת כוחות איראניים בסוריה, יהיה אפשר להסיק שירושלים מורתעת. ואם נפעל בסוריה ואיראן תימנע מתגובה, אולי יהיה ניתן להסיק שטהראן מורתעת – אך, כאמור, הימנעות מתגובה אינה הוכחה ניצחת להרתעה.

הבעיה האמיתית של ישראל מול איראן היא שאין לנו אסטרטגיה המבטיחה את שיפור המאזן האסטרטגי מול הרפובליקה האיסלאמית. עד כה המדיניות של ירושלים מול טהראן דומה לזו של ארה"ב – "לא הסכם ולא מלחמה". מבחינת ארה"ב זו כנראה אסטרטגיה טובה. מבחינת ישראל זה הרע מכל העולמות.

איראן ללא הסכם גרעין היא מדינת סף גרעין מרתיעה שמסוגלת, אם תחליט בכך, להגיע ליכולת גרעינית בתוך חודשים ספורים. איראן ללא איום אמריקני אמין מרגישה חסינה מתקיפה צבאית. והתוצאה היא דחיית קריסת המשטר והמהפכה החברתית באיראן. הזמן הזה מאפשר לאיראן לחזק את שלטונה ואת שליטתה באזרחיה. היא מחזקת את כלכלתה ומוכיחה לציבור ברפובליקה כי המדיניות של מנהיגה מוצלחת.

לסיכום, המלחמה עדיין לא הסתיימה, וייתכן שסיומה יכלול גם מלחמה עם חיזבאללה, שתשנה את כל המאזן. אך אם לאו, יש לשנות את המדיניות מול איראן. מדיניות זו צריכה לתת מענה ללקחים האיראניים מהמלחמה, וסביר שהם יכללו שלושה מרכיבים מסוכנים לישראל:

1. איראן תעמיק את התבססותה במרחב סף הגרעין תוך חיזוק יכולת הפריצה לפצצה בלוח זמנים קצר.
2. טהראן תחזק את היכולות הקונבנציונליות שלה הן בשיפור ההגנה האווירית והן בהיבט היכולת לירי ישיר לעבר ישראל.
3. הרפובליקה האיסלאמית תחזק את יכולות חיזבאללה ותשקם את יכולות ארגוני הטרור הפלסטיניים.

ישראל תצטרך מדיניות ביטחונית הפוכה מהנוכחית – או הסכם גרעין שיגלגל לאחור את יכולותיה של איראן, או מתקפה להסרת האיום. תנאי יסוד לאסטרטגיה זו הוא גיבוי אמריקני חזק וקואליציה אזורית מתפקדת. ישראל לא יכולה להישאר לבד מול אתגר זה. נדרשת תפיסת ביטחון שרואה בקואליציה, בהסכמים ביטחוניים ובבריתות הגנה מרכיב חיוני בביטחון הלאומי הישראלי.

>>> אלוף (במיל') תמיר הימן הוא ראש אמ"ן לשעבר וכיום ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS)