הפעולה בבית החולים שיפא מסמנת את המעבר של צה"ל למלחמת "חרבות ברזל השנייה", מלחמת המאסף של צה"ל נגד ההתאוששות של חמאס בתאי השטח שנכבשו, ננטשו, וארגון הטרור חזר לשלוט בהם. חמאס קורא היטב את המצב. הוא הפנים כי בוואקום שנותר אחרי צאת צה"ל נשאר רק הוא. האחריות על המצב האזרחי וההומניטרי של האוכלוסייה נופלת על ישראל, והוא יכול לעסוק אך ורק בחידוש תשתית הטרור ומעבר למלחמת גרילה נגד צה"ל.
מלחמת "חרבות ברזל הראשונה" הסתיימה במקום האחרון שנעצרה, כיבוש ח'אן יונס והשחרור המסיבי של המילואים. בהיעדר החלטות מה לעשות עם השטח הנכבש, עבר צה"ל למערכה של החזקת נקודות מפתח בשטח בלבד וביצוע פשיטות על מוקדים מתחדשים של חמאס.
יש לציין כי פשיטת צה"ל על שיפא מתבררת כבעלת חשיבות גדולה בשל היקף המפקדים הגדול שלכדה, מה שמעורר מחשבה כי באופן הפעולה בהתחלה, אם היינו יותר מפתיעים ומכתרים ופחות נוקטים בשיטה של דחיפה - ייתכן כי יעילות הפעולה הייתה יותר גבוהה.
מלחמת "חרבות ברזל השנייה" מאופיינת בכמה משתנים שונים. ראשית, מטרת המלחמה של מיטוט שלטון חמאס הפכה ללא רלוונטית, צבא חמאס פורק ושלטון חמאס שריר וקיים ואין כל ניסיון למגר או להחליף אותו באחר בפועל. צה"ל נושא באחריות בשטח תחת המשך שלטון ארגון הטרור.
פרק ב' של המלחמה מתקיים ללא כל יעד מדיני וללא שום הנחיות אסטרטגיות למעט סיסמת הניצחון. צה"ל פועל כעת באופן עצמאי ללא שום יעדים מדיניים להשגה, כיבוש זוחל דה פקטו .
שנית, בהיעדר הגדרת זמן ויעדים, צה"ל עבר לפעילות בט"ש (ביטחון שוטף) מסכל בדומה לפעילות ביו"ש - בכל מקום שמתהווה ריכוז מחדש של מחבלים צה"ל תוקף. במקביל, עבר צבא חמאס עבר שינוי והפך לארגון גרילה קטן יותר ושורד יותר, וסביר מאוד שנראה בעקבות פשיטות צה"ל שינוי נוסף לפעילות טרור שתהפוך למבוזרת יותר שתקשה על האפקטיביות הפעולה נגדו. זאת גם הסיבה לכך שחמאס דורש להחזיר את האוכלוסייה לצפון הרצועה. כך הוא יקל על יכולתו להתקיים ולהסתתר בקרבה ויקטין עוד יותר את חופש הפעולה של צה"ל באזור העיר עזה.
שלישית, הכאוס בשטח גובר לממדים של חוסר שליטה. המחסור בסיוע הומניטרי והיעדר כל שליטה אזרחית אפקטיבית מעלה את רף האלימות וחוסר המשילות האזרחית בשטח. הניסיון למנוע אסון הומניטרי שהביא להתערבות בין-לאומית. כבר כיום ישראל לא מצליחה להחליט על פעולה עצמאית בנוגע לפעולה ברפיח, ובהמשך ההחלטה על מתכונתה האזרחית של עזה תיאכף קרוב לוודאי בידי המדינות המעורבות ולא בידי ישראל.
רביעית, שחרור החטופים הפך תלוי באופן מוחלט אך ורק ברצונו הטוב של סינוואר - ואין לו כזה. ישראל לא יצרה למעשה שום אלטרנטיבה שיהיה ניתן לעשות מולה משא ומתן חוץ מסינוואר, אלא שבעוד שמעמדו של האחרון הפך לבלתי מעורער, מצבה המדיני של ישראל מתערער והיא רגע לפני עצירה כפויה בידי האמריקנים. לסינוואר אין כל סיבה לשחרר חטופים כשהכף נוטה לטובתו. הוא מבין היטב את חולשתה המדינית של ישראל.
במקרה הטוב, הוא ישחרר קבוצה קטנה, ניסוי לא יקר מבחינתו לנסות לערער את שליטת ישראל בצפון הרצועה בידי החזרת כמות רבה של אזרחים לשם. התעקשותה של ישראל דווקא משרתת אותה נכון במו"מ אבל היות ומצבה המדיני נחלש, כוח המיקוח שלה הוא אך ורק הלחץ האמריקני, אשר גם לגביו ממשלת סמוטריץ'-בן גביר לא מפספסת הזדמנות לקלקל - לשמחתו של סינוואר, והסיכוי להביא לשחרור החטופים הולך ופוחת.
חמישית, ישראל תיוותר קרוב לוודאי מחוץ לקואליציה האזורית של המתונות והסעודים בהובלת ארה"ב נגד איראן. חולשתה של הממשלה וחוסר יכולתה לקבל החלטות מדיניות בנוגע לעתיד הרצועה יותירו את ישראל לא רק מבודדת כפי שכול המדינות נוטשות אותה כעת בזאת אחר זאת, אלא שהיא גם תישאר מחוץ לקואליציה האזורית החיונית נגד ההתגרענות האיראנית - האיום הקיומי החמור ביותר על שלומינו ושלום האזור. במצב כזה ישראל תהפוך ללא רלוונטית מבחינה אזורית, מכה אנושה לביטחון הלאומי של ישראל.
שישית, פתיחת דלת אמריקנית לחזרת הקטארים למעורבות ברצועה מהווה תבוסה להישגי המלחמה, מהלך שיאפשר כינון מחדש של חמאס, בן חסותם של הקטארים. בכל מתכונת של שלטון אזרחי שיכונן בהשפעה קטארית, יבטיחו האחרונים את שילובו של חמאס. התוצאה היא החלשת הציר של האמירויות, סעודיה ומצרים, התפוררות הסכמי אברהם וניצחון מדיני לאחים המוסלמים ולחמאס. עבור ישראל זאת תבוסה אסטרטגית.
מבחינה היסטורית ניתן לטעון שישראל תמיד ידעה להיכנס למלחמות אבל אף פעם לא הצליחה לקבל החלטות נכונות לצאת מהן. כך היה בלבנון, שם נשארנו 18 שנים וכך היה בששת הימים, כאשר יהודה ושומרון נשארו כקלף מדיני למו"מ ונשארו עד היום כסיפוח דה פקטו. כך גם עם המשך הסכסוך המדמם עם הפלסטינים.
מרצועת עזה אומנם התנתקנו ב-2005 אחרי 38 שנה, אבל היום, אחרי אסון 7 באוקטובר והמלחמה הצודקת לחיסול חמאס, שוב אין ביכולתה של ממשלת ישראל לקבל החלטה על גורלה של עזה וסיום המלחמה, ונראה כי למרות המשמעות של המחירים הכלכליים הכבדים שימוטטו חלקים מהכלכלה הישראלית, המחיר המדיני החמור של בידודינו וחזרה לאמברגו עולמי עלינו, משמעות המחיר הביטחוני הקשה של המשך הדימום בצפון והמשך נטל עצום על צה"ל ועל החברה בישראל - שוב לא מסוגלת הממשלה לקבל החלטה מדינית מתבקשת מסיבות פוליטיות וחולשת מנהיגיה. ישראל לוקחת בהדרגה את האחריות על הרצועה והופכת אותה בפועל לכבושה, שם תוסיף לדמם עוד עשרים שנה.
אולי העם יחכים ממנהיגיו וידרוש שינוי של המצב.
>>> ישראל זיו הוא קצין צה"ל בדימוס בדרגת אלוף. הוא שימש כקצין חי"ר וצנחנים ראשי, מפקד אוגדת עזה וראש אגף המבצעים