יום האישה הבין-לאומי מצוין היום (שישי), ובשונה משנים עברו, נדמה שהשנה גילינו שאנו, נשות ישראל וגם הגברים הישראלים, נותרנו לבד במערכה הזאת. זו המערכה על זכותה של אישה, כל אישה, לשוויון זכויות והזדמנויות מלא, הזכויות הכל-כך בסיסיות הללו שניתנות לכל אדם באשר הוא ושלא יכולות להיות קשורות לדת, גזע, מין או מקום גיאוגרפי.
כיו"ר נעמת בשנים האחרונות, חברנו דרך קבע לארגוני נשים בין-לאומיים למאבק שראינו בו מאבק משותף וחוצה תרבויות ויבשות. השנה התפכחתי, נדמה שהתפכחנו כולנו. אותם ארגונים ידעו לפנות אלינו במהלך השנים כדי שנסייע בקידום האג'נדות הכל-כך חשובות הללו בכל מקום בעולם שבו הזכויות האלו נפגעות ונרמסות. והנה, בפעם היחידה שדרשנו מהם להתייצב לצידנו לאחר זוועות 7 באוקטובר, הם לא היו שם. אבירי ואבירות המלחמה על זכויות אדם ונשים התגלו כחבורה של צבועים, שהזכויות מעניינות אותם כל עוד לא מדובר ביהודים. אין שום דרך אחרת להסביר את השתיקה במקרה הטוב או את אימוץ הנרטיב החמאסי במקרה הרע. התמקדות מכוונת בזכויות הפלסטינים שנפגעות, לשיטתם, בעזה, בזמן שאת טבח שבת השחורה הם שכחו מהר מאוד, טבח שכלל מעשי אונס וחילול גופן של נשים (וגם של גברים) באופן שיטתי. לא ניתן לשכוח גם את עמדתן השערורייתית של ראשות מוסדות אקדמיים יוקרתיים מעבר לים, שקשה היה להן לייצר אמירה אפילו בגנות האנטישמיות.
נשאלת השאלה, איך ממשיכות מכאן? מחד, אין לוותר על מאמצי ההסברה הסיזיפיים והמתסכלים, אך החשובים – כל ארגון בין-לאומי שיאמץ גישה מאוזנת יותר הוא ניצחון קטן בדרך שלנו. מאידך, החודשים האחרונים מחדדים את העובדה שלא רק שאף אחד לא יילחם את מלחמותינו (לא הייתה ציפייה כזאת), אלא שאפילו בעקבות אירוע כל כך קונצנזואלי לכאורה – אין רבים שמוכנים לומר את הדבר הבסיסי, הכל-כך מובן מאליו ולפעול לאורו: פשע המלחמה שבוצע במלחמה הוא של ארגון הטרור חמאס, שהפושע הוא מי שתכנן לפרטי פרטים רצח של תינוקות, אונס של בנות ובנים, שלא ניתן לגזור דין שווה בין התוקף למי שמגן על עצמו, על חייו, על גופו. העובדה שמאות ישראלים וישראליות נחטפו מבתיהם וש-134 מהם עדיין מנותקי קשר במנהרות חמאס זה פשע נוראי.
המסקנה היא שהמלחמה על החיים במקום הזה היא שלנו, אף אחד לא ייחלץ לעזרתנו. זו מלחמה שהיא לא רק צבאית – יגיע הזמן גם ליום שאחרי המלחמה הזאת, היום שבו החברה הישראלית תצטרך להתמקד בריפוי ובתיקון פנימי עמוק, מתוך השלכות אירועי 7 באוקטובר. כמו גם המחירים הכבדים ששילמנו ושעודנו משלמות מאז ושל המציאות שהייתה כאן לפני – מציאות של פילוג, שיסוע ושנאה, מציאות שדחקה מסדר היום את כל שאר הנושאים ובהם המאבק המתמשך לשוויון מגדרי מלא, שלא רק שלא התקדם - אלא במובנים רבים אף נסוג לאחור.
המלחמה אינה מבטלת או משפרת את הפערים האדירים – החברתיים והכלכליים - בין גברים ונשים בישראל. בדיוק ההפך. אירועי קיצון שכאלו תמיד מרחיבים את הפערים הקיימים ממילא ואת ההשלכות הקשות כולנו עוד נכיר ונראה בעתיד הלא-מאוד רחוק. אם ישנה נקודת אור בתקופה החשוכה הזאת זו ההתגייסות האזרחית המדהימה, גם בימים בהם נדמה שהמדינה אינה קיימת. הדבר בא לידי ביטוי, בין השאר, בסיפורי הגבורה הבלתי נתפסים שלרבים מהם שותפות נשים גיבורות. שוטרות, חיילות, התצפיתניות כמובן, נשות עסקים פורצות דרך דווקא בתקופת המלחמה ועוד. התקופה הזו הוכיחה למי שעוד היה לו ספק בנושא, שאין ישראל ללא נשות ישראל, שאין צה"ל ללא מפקדות וחיילות צה"ל.
אומנם אי אפשר עוד להעז ולטעון שאין מקום לנשים ביחידות הקרביות, שאין להן מקום בצמרת קבלת ההחלטות הפוליטית, המדינית, הכלכלית, הצבאית. לצערי, עם זאת, אני לא אופטימית ולא צופה שנוכל להשאיר את המאבקים שלנו בעניינים האלה מאחור. קיצוץ תקציבים שקשורים לאלימות, מדיניות התחמשות מסוכנת, המשך העלמת נשים מהמרחב הציבורי ועוד, כל אלו מלמדים שגם לאחר המלחמה נצטרך להמשיך ולהילחם על מקומנו במרחב. אנחנו נמשיך כל זמן שצריך.
>>> חגית פאר היא יו"ר נעמת