הריאיון שנתן הנשיא ג'ו ביידן ל-MSNBC מסמן נקודת ציון בעייתית ובעיקר מדגישה את חוסר האמון בין ביידן לנתניהו. לא עוד הדלפות מחדרים סגורים עם שמות גנאי שבהם מכנה הנשיא את ראש הממשלה, לא רק התבטאויות קשות של סגנית הנשיא וגם לא אמירות בעייתיות כלאחר יד בעודו עולה למסוק או עונה לסנאטור. הפעם מדובר בריאיון מוכן אל מול המצלמה, שבו ביידן מביע אמירה ברורה - נתניהו גורם נזק לישראל. הוא אף הודיע כי הוא שוקל לדבר מעל ראשו אל העם בישראל.
הנשיא בעצם מתכוון לעשות מעשה נתניהו בחודש מרץ 2015, בדיוק לפני 9 שנים, כשהלך לנאום בקונגרס בעקבות הסכם הגרעין המתהווה בין המעצמות לבין איראן. דרך אגב, אם ללמוד מההיסטוריה, הנאום הזה לא שינה אז כמו שהוא לא ישנה עכשיו, קרוב לוודאי.
אז מה מביא את ביידן להחרפת הטונים הפומביים?
הנשיא נמצא בנקודה לא פשוטה מבחינתו, שבה הוא צריך לתמרן בין, מצד אחד, אהבתו הגדולה לישראל (כן, אהבתו!) וההזדהות שלו עם מטרות המלחמה - בראש ובראשונה שחרור החטופים ומיגור היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס. מצד שני, הלחצים הפוליטיים בבייס שלו שרק הולכים ומתגברים ככל שהבחירות בארצות הברית מתקרבות. עדות לכך היה ניתן למצוא בהצבעת המחאה בפריימריז של המדינה המתנדנדת מישיגן, ובנוסף חוסר חיבתו לממשלה הנוכחית בישראל בראשות נתניהו.
את התרגום לשטח של ההבדלים העקרוניים בין ארצות הברית לישראל ניתן למקד בשלושה תחומים:
הראשון - הסיוע ההומניטרי. המראות שרואים בעולם שונים מאלו שאנחנו רואים בישראל. ארצות הברית רוצה בהרחבת הסיוע, ללא כל קשר לעסקת חטופים. על רקע זה התקבלה ההחלטה על הקמת המזח הצף.
השני - צמצום הפגיעה באוכלוסייה הפלסטינית, במיוחד על רקע החשש האמריקני ההולך וגובר בשל המחויבות הישראלית לכניסה לרפיח.
השלישי - החזון הביידני ליום שאחרי, רשות פלסטינית מחודשת, כניסה של מדינות ערב המתונות ובראשן סעודיה ויצירת תהליך שיקדם מדינת פלסטינית ("אובר-טיים", כפי שהגדיר זאת ביידן בנאום לאומה). החזון הזה מוצא אפס קשב מהממשלה בישראל, וגם מרוב הציבור הישראלי.
למרות כל זאת, שני הנושאים הקריטיים ביותר לישראל: כלכלת החימושים והמטרייה הדיפלומטית (הווטו במועצת הביטחון) ממשיכים, נכון לעכשיו, כמעט ללא הפרעה. אלו המנופים העיקריים שיש לממשל האמריקני והוא בוחר שלא להשתמש בהם. שימוש בכל אחד מהם היה עלול לשנות את כל מהלך המלחמה בעזה, ועדיין לא התחלנו לדבר על לבנון. עד עכשיו ביידן דאג לנטרל כל דבר שעלול לשבש את אספקת נשק: 100 משלוחי נשק כבר עברו מארצות הברית לישראל, רובם לא דרך הקונגרס. גם כשסנאטורים כמו כריס ואן הולן רצו להגביל את הסיוע הצבאי לישראל בחקיקה, ביידן מצא דרכים לעקוף את זה - כמו המסמך שנמצא כעת על שולחן ראש הממשלה, שישראל משתמש בנשק על פי הדין הבין-לאומי.
עם זאת, חייבים להיות קשובים לטון האמריקני. סדקים ראשונים נשמעו אתמול (שבת) בריאיון של הנשיא, שאומנם התייחס לכך שכלכלת החימושים לא תיפגע, אך התייחס רק לנשק הגנתי כמו כיפת ברזל, בעוד שלישראל פצצות ה-155 וה"הלפייר" לא פחות חשובים.
בשורה התחתונה, כל עוד נמשך שיתוף הפעולה, ישראל יכולה להיות פחות מודאגת, על אף המחלוקות וחוסר האמון שקיים. עם זאת, הוא מצריך התנהלות מאוד זהירה וקשב רב מול הממשל האמריקני, בנושאים שבהם כן ניתן להיענות לצרכים ולדרישות האמריקניות, בטח כשניתן למנף את חלקן לצרכי ישראל.
הבעיה העיקרית במזח שהאמריקנים מקימים הוא לא הסיוע שיגיע מקפריסין ויעבור בידוק מלא, אלא איך ומי יחלק אותו. כאן חייבים, עם האמריקנים ומדינות ערב המתונות, להקים מנגנון חלוקה ופיקוח כדי שהסיוע ההומניטרי לא ייפול לידי חמאס. הסיוע ההומניטרי מספק הזדמנות ליצירת כוח רב-לאומי ליום שאחרי המלחמה. באשר לפגיעה באוכלוסייה הפלסטינית, חייבים להשלים עם המצרים והאמריקנים את התוכנית לפינוי האוכלוסייה לאזורי ביטחון, שרק בו יחלקו את הסיוע ההומניטרי וכך לנצל בצורה יעילה את זמן רמדאן. רק פינוי כזה יאפשר פעולה רחבה ברפיח מבלי לקבל כרטיס אדום מהאמריקנים.
"חזון ביידן" הוא המאתגר מכולם. הפער לא ניתן לגישור, אבל כן חשוב לנהל דיון על איזו רשות פלסטינית היא "רשות מחודשת" כמו שהאמריקנים מגדירים: רשות שאינה מחלקת כספים למחבלים, רשות שאינה מושחתת, שספרי הלימוד שלה שונים. זה נשמע יותר כמו רשות פינית מאשר פלסטינית, אבל מהותי לקיים את הדיאלוג הזה עם הממשל.
ככל שהמלחמה מתארכת העולם שוכח את זוועות 7 באוקטובר. הלחצים על ישראל מתגברים. לכן, חייבים להקשיב לצרכים האמריקניים כדי לזכות באורח רוח ומרווח נשימה לסיים את המשימה. אומנם היו לא מעט פרשנים ושרים בממשלת ישראל שחשבו ואמרו שארצות הברית תעצור אותנו אחרי כמה שבועות של לחימה, מה שכמובן לא קרה, אבל כעת, לאחר יותר מ-5 חודשים, הטונים מתגברים ונהיים צורמים יותר. חשוב מאוד שלא יתורגמו למעשים, כי אז כבר יהיה לנו הרבה יותר קשה להמשיך.
>>> יקי דיין שימש כראש המטה של שרי החוץ סילבן שלום וציפי לבני, כיועץ מדיני בוושינגטון וכקונסול הכללי של ישראל בלוס אנג'לס