מאז 7 באוקטובר, בעצימות הולכת וגוברת, מודיע השר לביטחון עצמי, לרוב במסגרת סטטוסים מצייצים, שהוא אינו שותף לקונספציות הישנות, שהוא נגד ההבלגה, שהוא נגד עסקת שבויים, שהוא נגד מדיניות הפתיחה באש. מנגד, השר מאוד בעד "הגירה מרצון", חזרה לחבלי אבות ולחבק, לחבק לחבק לוחמים, אולי ידבק בו מעט אבק קרבי. מעולם לא היה שר כל כך נגדי, שדוחס בחריצות את עצמו לכס המניסטר וממאן ללכת אחר ערכיו ואמונותיו.
לצידו שר המשפטים, ראש וראשון משרי הליכוד באחריותו למחדל, הלין על המשטרה שהיא אוכפת את החלטותיה של הממשלה עצמה. וזה כאמור השר שעד לפני המחדל הקפיד להסתופף בחברתם של אנשים ששילמו את חובם לחברה. שרי הליכוד האחרים שותקים או מטיילים למחוזות מיותרים בעת מלחמה, נאמנים למורשת הנסיעות שינקו מהזוג המלכותי. כמו בשיר של משינה - רגב בהודו, אוחנה בניו יורק, קיש ממלדיביים מתגעגע מאוד.
לצד הירידה בדירוג האשראי פרי הכלכלה התורנית מבית היוצר של הציונות הדתית, ממשיכה ישראל להידרדר גם במדד תפיסת השחיתות הבין-לאומית, גם כאן ללא שום התייחסות ממשלתית. ככה זה כאשר דגל ההשחתה מרוח על פרצופה של הממשלה המנופחת ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל, שכל 38 שריה נעלמו כבמטה קסם בשבת של 7 באוקטובר.
תמצית המענה של השירות הציבורי החרב והמפוחד מתכנסת "כאלה לנדן", בתשובתו של המפכ"ל לשר לוין בישיבת הממשלה: "אתם פה מקבלים את ההחלטות. אני בסך הכל אוכף אותן". כך, "בסך הכול אוכף". לא מפעיל שיקול דעת, לא מבקש לגבש אסטרטגיית אכיפה, לא מנהל מאמצים עיקריים ומשניים. בסך הכול אוכף את מה שתורו לי לאכוף. תזקיק ספונטני של תפיסת תפקיד משרת ציבור מהמעלה הראשונה. סגל א׳. השוטר מספר אחד, ראש מערכת האכיפה. קופאית בסופרמרקט שפע יששכר, לו היתה נשאלת, הייתה מייצרת תוכן ומהות מרשימים יותר, ביחס להגדרת תפקידה. אבל לפנינו ראש מערכת בעידן הפוסט-פבלובי, שכל תפיסת עולמו היא לעשות את מה שיורה לו בעליו, מתוך תקווה שיזכה לטפיחה על פדחתו במקום בעיטה באחוריו.
מאז ימי הקורונה, עת נשלחו שוטרים לחפש חבי בידוד בבתיהם, דרך הפעלת אמצעים חריגים באיילון ובקיסריה נגד מתנגדי ההפיכה המשטרית, ועד להטלתם של השוטרים אל כרם שלום, כדי שיוכלו הפעם להשתכלל ולהשניא עצמם גם בקרב המשפחות מוכות הצער והכאב על חטיפת יקיריהם, יקירנו שלנו. מסרקות הברזל אותן עברה משטרת ישראל תחת כהונת נתניהו, הותירו אותה, פצועה ומדממת. חוטאת למשאב החיוני לקיומה - אמון הציבור, משאב הנידף ממנה כערפילי בוקר לפני עלות החמה.
החטא הקדמון, החלטת נתניהו למנות את איתמר בן גביר לשר לביטחון פנים ולימים לביטחון לאומי, לטובתו האישית ולטובת הקמתה של ממשלת המחדל וההרס. השר החדש, ממשיכם של השרים, החולקים את אותו קולר חנופה, כמו ארדן ואוחנה, המיטה אסון רב-ממדי על משטרת ישראל. נסו לשער מה היו פניו של צה"ל לו היה בן גביר מתמנה לשר הביטחון. נסו לשער כיצד היו נראים המוסד והשב"כ לו היו אלו מוכפפים במסגרת הסכם קואליציוני לבן גביר. נסו לדמיין תאגיד כלכלי שאתם משקיעים במניותיו, אליו נכנס בן גביר כמנכ״ל. אם תרחישים מדומיינים אלו נראים לכם מופרכים ומוגזמים, כדאי להיזכר בימים בהם צירופו של בן גביר לקואליציה כלשהי נחשב לצלם בהיכל. מי שנירמל את בן גביר כשר האחראי על אכיפת החוק, ייתן לו אם צריך גם את המוסד, השב"כ והוועדה לאנרגיה אטומית. מי שהביא לנזק מערכתי כה רב במוסד דמוקרטי כה חשוב, כמו משטרה לאומית, לא ימצמץ לפני שימנה את יגאל עמיר לעמוד נניח בראש שירות בתי הסוהר בשל ניסיונו הרב במתקני הארגון.
על הרקע הזה חשובה כל כך דמותו ומנהיגותו של המפקח הכללי של משטרת ישראל. אבל כשזה האחרון תופס את כל ייעודו כממלא הוראות שרים, כל שנותר לנו הוא לקוות לנוכחות של קופאיות דעתניות יותר במרכולים האחרים.
>>> ערן קמין הוא תת ניצב (בדימוס), שימש בין השאר ראש מנהלת האכיפה הלאומית בעת משבר הקורונה, ראש חטיבת החקירות במשטרת ישראל, מפקד בפועל של היחידה הארצית לחקירות הונאה, מדריך במכללה לביטחון לאומי ונציג המשטרה והמשרד לביטחון לאומי בארה״ב ובקנדה