עזה לא תשוב להיות "חמאסטאן" – צ'ק.
עזה לא תהיה "פתחסטאן" – צ'ק.
לא נקבל ישות שתשוב לאיים עלינו – צ'ק.
הפלסטינים לא יהיו בעלי ברית של איראן – צ'ק.
לא מתקבל על הדעת שהם יוכלו לייבא טילים מאיראן ומקוריאה הצפונית? צ'ק.
חייבים לכפות עליהם להפסיק לחנך את ילדיהם לטרור ולהשמדת ישראל? צ'ק.
אין לכפות על ישראל באופן חד-צדדי הקמת מדינה פלסטינית? צ'ק.
בסך הכול אפשר להניח שהרוב המכריע של אזרחי ישראל ושל בעלי בריתה של מדינת ישראל היהודית-ליברלית מסכימים על רשימת התנאים שמציב ראש הממשלה בנימין נתניהו אל מול הרעיון של פתרון שתי המדינות ששב אל השיח הציבורי בשבועות האחרונים.
איש לא היה צריך להיות מופתע מהניסיון של נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן ובעלי בריתו לרתום את הטרגדיה של 7 באוקטובר להחזרת הדיון במדינה פלסטינית עצמאית לסדר היום הבין-לאומי. כבר בביקור ההזדהות בישראל, עשרה ימים אחרי אותה שבת שחורה, אמר ביידן שכדי שהישראלים והפלסטינים יוכלו לחיות יחד בביטחון, בכבוד ובשלום – יש מבחינתו לחזור לשאוף לפתרון שתי המדינות. זה נשמע כל כך אבסורדי לאוזניים הישראליות בעת ההיא, שכמעט אף אחד לא שם לב לדברים שהממשל המשיך להשמיע שוב ושוב בכל הזדמנות.
רבים מדברים על "קריסת הקונספציה". שרי הימין המשיחי בממשלה מרחיקים עד קונספציית אוסלו. "הקונספציה השגויה היא שבצד השני יש פרטנר לשלום", צייץ השר לביטחון לאומי ומנהיג עוצמה יהודית איתמר בן גביר. החלופה שהם מציעים היא התיישבות מחודשת ברצועת עזה ובצפון השומרון, שליטה מלאה על כל חלקי ארץ ישראל שבין נהר הירדן וים סוף לבין הים התיכון. מבחינתם – זה הדבר החשוב ביותר. אלא שבשטח הזה חיים היום כ-7 מיליון יהודים ועוד 7 מיליון ערבים. רק 2 מיליון מהם אזרחי ישראל. ברצועת עזה חיים כ-2 מיליון פלסטינים, ובגדה המערבית של הירדן, שטחי יהודה ושומרון, חיים כ-3 מיליון פלסטינים. להם מציעים באי כנס קידום החזרה לרצועת עזה ואחרים במרכז-ימין הפוליטי בישראל "הגירה מרצון".
מדובר בעוד קונספציה שגויה: 2 מיליון פלסטינים לא יהגרו מרצון מעזה, לא 3 מיליון מאיו"ש ולא 2 מיליון מתחומי מדינת ישראל. וזה עוד מבלי לדון אם יש מדינות שירצו לקבל אותם לתחומן. הגשמת חזון קואליציית ה-64 של נתניהו תדרוש ממדינת ישראל שיטת משטר שמפרידה בין האזרחים היהודים לבין האזרחים הפלסטינים. בשפת הלבנים בדרום אפריקה זה נקרא "אפרטהייד". שיטת המשטר שהקימה המפלגה הלאומית בדרום אפריקה אחרי מלחמת העולם השנייה, כשהסדר העולמי הקולוניאלי התפרק והעולם התחלק בין המערב הדמוקרטי-ליברלי לבין הגוש המזרחי תחת הרודנות הסובייטית. רוב בעלי זכות הבחירה בדרום אפריקה, שהיו כולם לבנים, החליטו בבחירות דמוקרטיות לשלול את זכויותיהם של מי שאינם לבנים. 40 שנה זה הצליח להם, ודרום אפריקה של האפרטהייד הייתה חלק ממשפחת העמים משום שנחשבה מעוז מערבי (לבן) קדמי נגד ניסיונות ההשפעה הסובייטים ביבשת השחורה. לעיתים נאלצו הלאומיים הדרום-אפריקנים לשלם מס שפתיים מעל השולחן, אבל תמיד היו שותפים מחוזרים מתחת לשולחן. אחרי שקרסה החומה וברית המועצות התפרקה השתנו האינטרסים ומשטר הסנקציות על דרום אפריקה הוחמר מאוד ועלה אל מעל השולחן. עד שגם שלטון האפרטהייד נאלץ לכלות את ימיו בהחלטה אמיצה של מנהיגם, שהישיר מבט לעמו ואמר בפשטות: "ככה לא נוכל להמשיך".
ואצלנו? אפילו אפרטהייד ל-40 שנה הם לא מציעים. הם פשוט מתעלמים מהבעיה. קונספציה.
עד 7 באוקטובר חשבתי אני שיש לחלוק בארץ, לא לחלק אותה. דנתי ברעיונות שונים ליישום פתרון כזה וקידמתי אותם. לא עוד. זה כנראה לא יקרה. אני אישית חזרתי לאמץ את האמירה שאהוד ברק מעולם לא יישם – "אנחנו כאן והם שם". צה"ל יעשה את עבודתו ויגן על הגבולות המוסכמים של מדינת ישראל.
מחכים לסיבה מספיק טובה
ביום שישי 22 בספטמבר 2023, שבועיים לפני השבת השחורה, עמד נתניהו על בימת העצרת הכללית של האו"ם בניו יורק וכהרגלו אחז בעזר טקטי. הפעם זו הייתה מפה שעליה התנוסס הכיתוב "המזרח התיכון החדש". הנשיא ביידן מעריך שמטרת מתקפת חמאס הייתה למנוע, בשם איראן, את התוכנית הזו שטווה בין ירושלים לריאד. שמונה חודשים לפני הבחירות ביידן וצוותו לא הרימו ידיים. כדי להתקדם דורשים עכשיו השותפים הבכירים, הסעודים, את מה שמכונה "אופק" למדינה פלסטינית. כזו שלמרבה הפלא עומדת בכל רשימת התנאים שנתניהו הציב. אלא שהוא, ראש הממשלה, שבוי בידי קואליציית ה-64, שדבקה בקונספציה אחרת.
ככל שממשיך נתניהו בניסיונו לא להגיד "לא" מפאת כבודו של הנשיא, ולא לומר "כן" מפאת חששו משותפיו לקואליציה, כך לפי דיווחים עיתונאיים בארצות הברית, מאבד הנשיא ביידן את סבלנותו. לארצות הברית שלל מנופי השפעה שיכולים לגרום לנתניהו לשנות את דעתו. כפי שעשתה ארצות הברית במשטר הסנקציות על דרום אפריקה, עד כדי כך שיסכנו את המשך כהונתו כראש ממשלה. אם יחליט הנשיא להשתמש במנופים הללו, יש להניח שבשביל להמשיך לשרוד פוליטית (וגם משפטית) ולדחות את הבחירות ככל האפשר, לא יהסס נתניהו לשנות את הרכב הקואליציה כדי לקדם שיחות ישירות עם אופק למדינה פלסטינית בהסכמה, כחלק מאותו מזרח תיכון חדש שדיבר עליו באו"ם ומתקפת חמאס ניסתה למנוע. והינה לכם קו ההסברה שישווק כדי לשכנע את ה"בייס".
ראשי המחנה הממלכתי ויש עתיד לא יובילו בעצמם קמפיין שיעניק לפלסטינים אופק למדינה. ודאי שלא אחרי מתקפת הטרור של 7 באוקטובר. אבל אם נתניהו יבין שזו הדרך היחידה להמשיך להיות ראש הממשלה, הם ייכנסו תחת האלונקה.
במצבנו הפוליטי הנוכחי, אם נהיה ריאליים, אם נרצה או לא נרצה, נראה שגם להוביל לפתרון שתי המדינות – רק נתניהו יכול.