לפעמים דברים קטנים עוזרים לנו לתפוס את גודל הטירוף של המצב כאן:

בסוף השבוע עברנו לשעון קיץ, ואני חושב על השעון שתלוי במטבח שלנו בקרית שמונה, שבכלל לא צריך להעביר בו שעה קדימה, כי הרי פינו אותנו כשעוד היה שעון קיץ!

זוכרים את הזמנים שבהם באמת העבירו את השעון? שמהדורות החדשות היו מזכירות לנו, שההורים היו מתקשרים ואומרים "זכרת להעביר שעה קדימה?", שילדים היו מקדימים לבית הספר בשעה, ומבוגרים היו מאחרים לעבודה. אז, כשהשעונים באמת דרשו שיעבירו אותם, שיכוונו את הקפיץ של המחוגים. היה שם טקס שלם של הורדת השעונים מהקיר, לפעמים אפילו היה מעורב בזה סולם, וסיבוב החוגה הנסתרת בגב השעון. וכך גם בשעון המעורר בחדר השינה, וזה שבחדר הילדים וכמובן השעון בסלון.

מטח ירי כבד למרחב קרית שמונה (צילום: כב
"מי נודע עוד כמה הפגזות תספוג העיר שלנו", ארכיון|צילום: כב"ה צפון

היום כמעט ולא צריך לזכור: הממיר, המחשב וכמובן הטלפון הסלולארי - כולם מחליפים בעצמם את השעה. אנחנו קמים בבוקר ולא מרגישים שהוסיפו או החסירו לנו שעה. שעון הקיר הגדול הוא כבר שנים לא פרט מרכזי בבית. אף אחד לא נושא אליו עיניים, מקסימום קישוט נחמד שנותן אווירה. אבל היום אני מרגיש שהשעון שלנו בקרית שמונה הוא הדבר הכי חשוב שהשארנו מאחור.

מוזר, מזיזים את הזמן, אבל הוא עומד במקום כבר חצי שנה.

ישראל, כידוע, היא מדינה שבה לא מחמיצים הזדמנות לריב, וכך מעבר לשעון קיץ או לשעון חורף תמיד לווה בעימות חילוני-דתי, בהאשמות על בזבוז כספים ואיבוד ערכים וכל הטוב שיש לפוליטיקה שלנו להציע. היום כבר לא מעט מדינות ויתרו לגמרי על הרעיון של שעון קיץ, וגם הוויכוחים אצלנו פסקו לאחר חקיקה שהסדירה את הנושא, אבל בשבילי יש משמעות למהלך הזה – עוד איזה סימן לכך שמסתיימת תקופה, שעונה חדשה וסיפורים חדשים בפתח. 

קריית שמונה לאחר המטח (צילום: רן גולן)
קרית שמונה לאחר מטח רקטות|צילום: רן גולן
 

ב-27 באוקטובר 2024, בעוד שבעה חודשים כמעט, שוב נזיז את השעון שעה אחת אחורה.

מי יודע מה יקרה עד אז, כמה הפגזות עוד תספוג העיר שלנו, וכמה טנקים עוד יעברו בה בדרך צפונה לצד השני של הגבול, אבל יש לי תפילה אחת בימים האלה: שנזכה להעביר את השעון וגם את החיים שלנו קצת אחורה, ונמלא מחדש את קריית שמונה וכל אצבע הגליל בחיים ובתקווה.