כמו שמראה של נחליאלי מסמן לנו את הסתיו המתקרב, כמו שקרמבו על המדף במכולת מזכיר לנו שתכף חורף, כמו שהאבטיח הראשון של העונה מכריז על הקיץ, וסוף החופש הגדול מבשר לנו על חגי תשרי שבפתח - כך בישראל יש סימן ברור לכך שהחורף עומד להיגמר: תחפושות של פורים ממלאות את הרחובות ואת הקניונים.
גם השנה אי אפשר להימלט מהן – מסכות מצחיקות, כלי נשק מפלסטיק, שמלות מוגזמות וכמובן זיקוקים, נפצים ושאר האביזרים שמקובלים כאן (בצדק או שלא) כשחוגגים פורים. גם שלטי החוצות בכבישים והפרסומות באינטרנט מיישרים קו עם התקופה, ומפצירים בנו להזמין תחפושות לפני שיהיה מאוחר מדי, כי הרי תכף נוזמן למסיבות, נשפים ומפגשים מיוחדים במקום העבודה - ואז מה נעשה? איך נרקוד ונשמח ונשתה ונשתטה בלי תלבושת מצחיקה? להזכירכם, פורים הוא אומנם באופן רשמי חג קצרצר, אבל למעשה על פי היקף האירועים הפרטיים והציבוריים הוא נמשך כאן בערך שבוע.
אני רואה את ההכנות לפורים, את הילדים שמתרגשים וכבר יודעים למה הם יתחפשו, ויש בכל אלו משהו מאוד נורמלי, ואפילו מנחם: הידיעה שגם בזמנים כל כך קשים ומציאות כל כך קיצונית בחוץ אנחנו עדיין ממשיכים בשגרה מסוימת, עדיין שומרים על המסורת הדתית והלאומית והחברתית שלנו, ואפילו מוצאים זמן לשמחה, מצליחה לנסוך קצת אופטימיות. אבל ברור שיש גם צד שני לעניין הזה, ונדמה לי שכל ישראלי מרגיש איזו רתיעה או הסתייגות לקראת החג המתקרב.
חגיגות תלושות מהמציאות
אנחנו נמצאים בימים ושבועות וחודשים שבהם מדי יום מגיעות בשורות איוב על חיילים שנהרגים, על פיגועים שמתרחשים, על חטופים שעוברים זוועות בשבי, ימים שבהן עשרות משפחות של חטופים ומאות משפחות של נופלים חוות כאב שלא יתואר. מבחינת מצב הרוח הלאומי – מה לזה ולמסיבות פורים? אני רק חושב על כל האנשים שאיבדו השנה קרובים (המעגלים מגיעים לעשרות אלפי אנשים כאלה), או על עשרות אלפי המילואימניקים שחזרו מעזה וגבול הצפון ופתאום שומעים נפצים ויריות לאורך כל הלילה. הרי אין דבר רחוק ותלוש יותר מחגיגות עד-דלא-ידע.
לפני שלוש שנים עברנו פורים כמעט ללא חגיגות. זה קרה בתקופת הקורונה, עם הריחוק החברתי והסגרים, בתקופה שבה כמעט כל החגים התקיימו במרחב הפרטי, או בצורה מצומצמת באופן קיצוני. למרות מחאות פה ושם, הצעד הזה לא גרר ויכוח אמיתי בעם – לרוב הישראלים היה ברור שזה מצב חירום, ובהתקהלויות המוניות יש סכנה מיידית. עכשיו אין סכנה מיידית בחגיגות (כרגע אלפי אנשים מגיעים למשחקי כדורגל והופעות, למשל), אבל בכל זאת מדובר במצב חירום, אולי אפילו קיצוני יותר.
האם לגיטימי לומר שהשנה לא יהיו חגיגות פורים ציבוריות, ונחכה עם התחפושות והשתייה וההצגות לשנה הבאה? שאלה טובה. מבחינה הלכתית, כמובן שאין חובה לערוך מצעדים ומסיבות רחוב, ואת כל מצוות החג אפשר לקיים גם באופן צנוע יותר. אני מבין גם את אלו שאומרים שדווקא בשנה כזו אנחנו מוכרחים להראות לעצמנו ולאויבים שלנו שהרוח שלנו לא נשברת, ושקיום השגרה הוא חלק מהעוצמה של המדינה הזו, ואפילו מסכים עקרונית – אבל משהו בחוסר הגבולות (המכוון) של פורים פשוט לא מתאים לתקופה שלנו.
שוב נתווכח על חמץ?
פורים הוא רק הסנונית הראשונה למה שעומד לקרות כאן בחודשים הקרובים. מעבר לפינה יש כבר את חגיגות המימונה עם במות הבידור בערים, את אירועי יום הזיכרון שאי אפשר בכלל לדמיין איך יראו השנה, ואת חגיגות יום העצמאות – החל מהטקסים הלאומיים ועד לחגיגות בערים וביישובים. כל אירוע כזה מעלה שאלות ובעיות קשות.
למקרה ששכחנו, החגים בשנה החולפת, כולל שמחת תורה ההיא, היו מפגן של מחלוקות ועימותים בין החלקים השונים של העם. החמץ בפסח, המחאות ביום הזיכרון, הסוכות והתפילות במרחב הציבורי – כל אלו קרעו אותנו עוד לפני שחמאס פרצו את השער הראשון.
אז מה בכל זאת עושים? אי אפשר לבטל את פורים, וגם לא נכון לעשות זאת. כן, שמחה ועצב, חגיגות ואבל, רע וטוב, כל אלו ניגודים שהם חלק בלתי נפרד מהחיים במדינת ישראל. גם בתקופות הכי קשות של מלחמות ואינתיפאדה חגגנו כאן פורים, וגם אם מצב הרוח לא ממש מתאים לשמחה פומבית. ואם פורים כבר מתקיים, אז אפשר לציין אותו במרחב הציבורי. ילדים צריכים להתחפש, ולשמוע את סיפור המגילה, ולשיר את השירים וליהנות כמו בכל שנה. אבל אנחנו המבוגרים? אולי כדאי שנוריד קצת הווליום, שלא נייצר תחושה של שמחה חסרת גבולות בזמן שכל כך הרבה מאיתנו נמצאים בשעת כאבם הקשה ביותר. בואו נשמור את כל החגיגות הגדולות לשנה הבאה, בתקווה שכולנו כבר נחזור לבתינו, ושהמדינה שלנו תחזור לעצמה.