לאחד משלל סימני השאלה שמלווים אותנו מאז 7 באוקטובר, יש כבר תשובה אחת ברורה. החזית נפתחה בעזה, אבל המערכה שמולנו היא רב-זירתית ואזורית למעשה כבר שלושה חודשים. המזרח התיכון נמצא בתוך הקלחת הזו, והלחימה משתרעת מתימן הרחוקה דרך עיראק, סוריה, לבנון ועד לעזה. גלי ההדף מורגשים גם במצרים, ירדן ומדינות המפרץ.
שר הביטחון התייחס לכך השבוע ואמר במפורש שזו מלחמה צירית, והתוצאות שלה ישפיעו על היכולת של ישראל לשרוד באזור. במאמר בוול סטריט ג'ורנל הוא גם הציע לנסראללה לעשות "קופי פייסט" מעזה לביירות. אביגדור ליברמן מצידו כבר מציע לישראל לנהל לחימה אקטיבית גם בעזה, גם בלבנון ואפילו הרחק באזור תימן. ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט מציע להעתיק את המערכה היישר לראש הציר - לאיראן עצמה.
שנים זה היה תסריט האימה של מקבלי ההחלטות בישראל, מערכה רב-זירתית שמאתגרת את צה"ל ומדינת ישראל בכמה חזיתות. עכשיו התסריט הזה, ממנו הזהירו ראשי מערכת הביטחון בזמן המחאה נגד המהפכה המשפטית, נכפה עלינו. השאלה כעת היא מה נכון לעשות - האם הדרך החוצה עוברת במלחמה וחוסר יציבות אזורית, שבסופה ישראל תקבע את כוח ההרתעה שלה מחדש? יש בישראל לא מעט גורמים שמשוכנעים שאין מנוס .
הסכנות בתרחיש כזה ברורות: מהמחיר הכבד לחברה הישראלית, דרך ערעור היציבות במדינות שסובבות את ישראל ועד לביצוע חסר שעלול לאתגר את קיום המדינה ומעל הכול - איבוד התמיכה של בעלת הברית שנותנת לישראל את המעטפת הביטחונית למלחמה ממושכת, ארצות הברית. בשנה הקרובה, לכל הפחות, מדובר בממשל ביידן, ולהם יש תוכנית אחרת לגמרי. אותו ניתוח של המציאות, אבל פתרון שונה שמחזיר אותנו אל השישה באוקטובר.
מספיק להיזכר בכותרות המדיניות של לפני המלחמה: כולנו כבר תכננו את הנסיעה לטקס בבית הלבן כדי לחגוג את התפנית ההיסטורית של הסכם נורמליזציה עם סעודיה. לאחר מכן הגיע הטבח והמתקפה של חמאס, שטרפה את הקלפים. לא מדובר בתזמון מקרי - כבר פורסם שחלק מהמוטיבציה היה להוציא לפועל את המתקפה, שתוכננה למעלה משנתיים, דווקא בעת הזאת כשבאיראן התגבשה ההבנה שקיימת אפשרות ממשית להקמת ציר אחר, חדש, במזרח התיכון. החשש היה שברית מדינות ערב הפרגמטיות, יחד עם ישראל וארצות הברית, ישנו את מאזן הכוחות במזרח התיכון ויחבלו באסטרטגיה רבת-השנים של איראן להגמוניה אזורית דרך החלשת ישראל וסילוק ארצות הברית מהמרחב. על פניו, המהלך לסכל את הברית הצליח מעל המצופה, אבל האמריקנים לא מתכוונים ולמעשה לא יכולים להרשות לעצמם לוותר.
הסכם נורמליזציה היה אמור להיות אחד מהנדבכים החשובים במאמץ שלהם להבטיח לביידן כהונה נוספת. עוד לפני המחיר שהוא משלם על התמיכה בישראל, הסיכויים שלו לא היו גבוהים. כעת ההישג הזה דרוש להם שבעתיים. זה גם המפתח מבחינתם לשינוי מהותי ויסודי של כל מערך הכוחות ומה שיכול להבטיח סוג של יציבות וניצחון של ממש על ציר איראן, רוסיה וסין. לוח הזמנים, עם זאת, קצר מאוד. בהתחשב בשנת הבחירות, מדובר על לכל היותר עד חודש אפריל. והם עובדים, במרץ, גם מול ישראל.
רק אתמול חשפנו במהדורה המרכזית את הציר החשאי שנתניהו מנהל מול הבית הלבן בעניין הזה. השר רון דרמר מנהל את המגעים מצידו. ראש המוסד דדי ברנע מוביל את המאמץ מול הסעודים. לא כל חברי הקבינט בתמונה, ולא במקרה. המחיר ידוע - תמורות לפלסטינים, הסכמה לשדרוג המעמד הביטחוני של סעודיה (נזכיר את הדיון על תוכנית גרעין אזרחית שהם דורשים) והתחייבות ישראלית לא לעמוד ולפעול נגד החזון האמריקני של שתי מדינות, ובעיקר בעת הזו חתירה לסיום הלחימה בכל הגזרות, גם בעזה. זו חבילה משמעותית מאוד, במיוחד עבור נתניהו מול שותפיו לקואליציה ולבייס.
נזכיר שנתניהו לא מצליח לעמוד בדרישה האמריקנית להעביר את כספי המיסים לרשות הפלסטינית ונמנע מלרסן את ההתבטאויות של סמוטריץ'. לצד זאת, נתניהו מתחייב כל העת שהלחימה לא תיעצר עד לניצחון המוחלט. גורם מדיני הבהיר לנו שבכל הדיונים החשאיים בין ישראל לבית הלבן לא עלה עניין הדד-ליין, וישראל ממילא לא מחויבת לדד-ליין. עם זאת, נראה שנתניהו עצמו יודע שאם באמת תהיה אופציה להסכם שלום היסטורי, לא תהיה לו בעיה פוליטית ללכת על זה לבחירות, או לשכנע את גנץ להישאר על חשבון סמוטריץ' ובן גביר. זה הג'וקר של נתניהו: מורשת חלופית מול זו שנדבקה בו כעת בעקבות המחדל הגדול בתולדות המדינה. אותו קלף גם נותן לו כוח מול הממשל האמריקני שצריך את ההסכם הזה לא פחות, אם לא יותר, מכל השחקנים האחרים ששותפים למהלך.
אין ספק כי בעת הזאת קשה לראות איך מהלך של נורמליזציה מסתדר עם המציאות המלחמתית. מצד שני, זו כנראה האופציה העדיפה בדרך להשיג את המטרה של מלחמת העצמאות השנייה של ישראל, שבתוכה אנחנו נמצאים כעת. לצערנו, כבר ראינו עד כמה רחוק ילכו באיראן כדי למנוע כל הזדמנות לסדר חדש במזרח התיכון.
אפשר לקוות שהפגישה עם המחיר הכבד שזה גבה ועוד יגבה, תייצר תחושת דחיפות שתאפשר להתגבר על כל המכשולים הרבים, שכוללים כמובן גם את שובם של החטופים, כדי להביא את הציר הנגדי להתארגן סביב הסכם היסטורי שיכול להבטיח לישראל עוד שנים רבות קדימה במרחב. זו ללא ספק תהיה תמונת ניצחון אולטימטיבית, והיא אפשרית. חשוב לזכור את האפשרות הזאת דווקא כעת, כאשר האופציה האסטרטגית המיידית אליה ישראל נשאבת מובילה אותנו לעבר מלחמה רב-זירתית ארוכה ומאתגרת, שסופה לא ברור. את הלקח הזה ממלחמת יום הכיפורים, אסור שנשכח.
