הלוואי שזו רק תחפושת פורים גרועה במיוחד, שהמסכות המפחידות יוסרו ונתעורר כבר אל יום אחר. סתם יום שבת רגיל. כמעט חצי שנה חלפה ויותר מ-1,200 גיבורי-העל שלי דוממים. אחרים עדיין נמקים במנהרות חמאס בעזה, והאדמה תחתינו לא מפסיקה לרעוד. איפה סופרמן כשבאמת צריך אותו?
העלילה עדיין לא הסתיימה בסוף טוב, ואני מסתובב על "סט הצילומים" ברחובות שוממים בלי תהלוכות חג חגיגיות, גם הקישוטים והדמויות הנוצצות של המסיבה ההיא נותרו על הרצפה לנצח. יאיר הקטן התחפש ל-DJ לזכרו של בן דודתו אליה אילוז, שהיה DJ ונרצח בנובה.
נועם המתוקה התחפשה לדודה שלה עמית מן ז"ל, הפרמדיקית מקיבוץ בארי שהצילה את כל מי שהייתה יכולה עד שנרצחה, ילדים שמתחפשים לבני משפחה שנרצחו – באיזה עולם זה נשמע לכם נורמלי? מתי תצמח כאן תקווה חדשה? ובינתיים כל הפרחים בגינה שלנו נבולים.
הזמן עצר והחיים נמשכו, חצי חיוך מזויף ושיר בוקר שמח מזדחל לאיטו לרדיו. התרגלנו לחיות לצד המלחמה, לצד הבושה. 134 מאחינו ואחיותיו עדיין חטופים. מדינת ישראל היא שהפקירה אותם והיא מי שחייבת להחזיר אותם הביתה. זו החובה הקדושה, הערך העליון.
השמות והפנים שלהם משתקפים בכל מבט במראה. אל תיתנו לדמות שלהם לדהות לתוך החושך. אנחנו חייבים להדליק מחדש את האור. לזכור את השמות והפנים ולקוות שזו רק תחפושת פורים גרועה במיוחד, שהמסכות המפחידות יוסרו ונתעורר כבר אל יום אחר.