אנו מצויים במלחמה עם חמאס במערכת הפלסטינית, ובלחימה על סף כאוס עם שלוחי איראן ב"חזית ההתנגדות". בשתי החזיתות ניצבת ישראל על פרשת דרכים.

בזירה הפלסטינית הדילמה היא משולשת. ישנם שלושה כיווני פעולה אפשריים, אך דומה שבאף אחד מהם ישראל לא צועדת במלוא הנחישות. המשך ההתלבטות, ההישארות והסטגנציה בצומת ההחלטה עלולות להביא לאיבוד היוזמה וההובלה. אובדן מן הסוג הזה במלחמה הוא הימור מסוכן.

האפשרויות שעומדות בפני ישראל בזירה הפלסטינית ומול חמאס:

הכרעה

מדינת ישראל נחושה להשמיד את חמאס עד הסוף, ובכל מחיר. הדבר דורש רענון כוחות, הצטיידות מחודשת באמצעי לחימה, חידוש מלאי התחמושת והסתערות מחודשת על חמאס. אנרגיה של מתקפה מחודשת שכזו תביא –

  1. להרס מוחלט של מרחב התת-קרקע.
  2. להשלמת ההכרעה של כ-8 גדודים שבהם עדיין לא נגענו (ארבעה מהם בחטיבת רפיח, היושבת על הגבול בין ישראל למצרים).
  3. להמשך עקירה והשמדה של תאי הטרור וגרילה במרחבים שבהם כבר הושג היעד הראשוני של פירוק הגדודים.
  4. לרדיפת כל שאר מפקדי ומנהיגי חמאס.

עסקת חטופים גדולה

שחרור כלל החטופים, והסתפקות בהשמדת הכוח הצבאי של חמאס שבוצעה עד כה (שהיא די מרשימה לכל הדעות: חיסול יותר משליש מהמחבלים, ופירוק 16 מתוך 24 גדודי חמאס). חלופה זו מהווה תעדוף ברור של משימת שחרור החטופים על פני כל משימה אחרת. המשמעות היא הסכמה עקרונית להפסקת אש ושחרור אסירים פלסטינים.

עסקת נורמליזציה אזורית

הסכמה ליוזמה האמריקנית לכרוך את הפסקת הלחימה עם הסכם שלום ישראלי-סעודי. במקרה זה, העסקה לשחרור חטופים תעבור דרך סעודיה. ישנה גם אפשרות תיאורטית להגליית ראשי החמאס (מאוד לא סביר שהם יקבלו זאת, אבל אולי הזמנה של יורש העצר הסעודי להתארח אצלו תהיה הזמנה שקשה לסרב לה). יש להבהיר, הסעודים ידרשו כתנאי מקדים להשקעתם בעזה (גם הכספית) חידוש של תהליך מדיני ישראלי-פלסטיני והחזרת הרשות הפלסטינית לשליטה בעזה. בתמורה, ישראל תוכל להצהיר שהשיגה את כל מטרות המלחמה (החטופים הוחזרו, חמאס אינו שולט ברצועה והושג הפירוק של הזרוע הצבאית של חמאס).

האפשרויות של ישראל במערכה עם איראן ושלוחיה, ובראשם חיזבאללה:

הסדרה זמנית

הרעיון הוא שבתמורה להסגת כוחות רדואן של חיזבאללה, באופן שיסיר את איום הפשיטה לתחומינו, ועצירה מוחלטת של האש, תתפשר ישראל על כמה תיקוני גבול חסרי משמעות טקטית. אף שחלופה זו היא הפשוטה ביותר להשגה והיא תחזיר את היציבות והשגרה במהירות הגבוהה ביותר במחיר הנמוך ביותר, היא מזכירה יותר מדי את ה"קונספציה" של שקט תמורת שקט. זו מדיניות שרבים בציבור הישראלי רואים בה אבי אבות הכישלון של טבח שמחת תורה. בחלופה זו לא הוסר איום האש של חיזבאללה.

מכת מנע לחיזבאללה

הרעיון הוא לנצל את העובדה שכבר פינינו את יישובי הצפון, ומדינת ישראל ממילא במצב של מלחמה, כדי לצאת למתקפת מנע מול חיזבאללה באופן שיסיר את איום האש ואת איום הפשיטה. משמעות החלופה הזו היא מלחמה עצימה בשתי חזיתות, כאשר העורף הישראלי יהיה יעד הפעולה העיקרי של חיזבאללה. המחיר יהיה כבד, אך ישראל תשנה את המציאות הביטחונית בגבול הצפון. הבעיה היא שחיזבאללה מוכן גם לכך. מכת המנע לא תסיר את איום האש של חיזבאללה (לשם כך נדרש כיבוש כלל לבנון במלחמה ארוכה), היעדר ההפתעה יקשה להשיג את התחבולה הנדרשת. זאת ועוד, לאחר 100 ימים של לחימה ניכרת עייפות-מה בכוחותינו (ציבור, הנהגה, צבא).

מלחמה עם איראן

הרעיון הוא לתקוף את מתקני הגרעין של הרפובליקה האיסלאמית ואת מוסדות שלטונה באופן שיחליש את שלטון האייתוללות ויסיר את האיום הפוטנציאלי של איראן גרעינית. תקיפה כזו כורכת בתוכה את המלחמה בחיזבאללה שפורטה קודם, שכן לשם כך בדיוק נבנה חיזבאללה - להגיב במכה על ישראל במקרה זה תתקוף את איראן. על אף היתרון שבטיפול במקור הבעיות במזרח התיכון, הפגיעה באיראן לא תהיה כזו שתסיר את השלטון שם, או תכריע את צבאה, וכל חסרונות מתקפת המנע על חיזבאללה מוכללים בה. הישג של ממש מול איראן אפשרי רק במקרה שארצות הברית תצטרף למערכה, והסבירות לכך נמוכה.

אז מה עושים אל מול הזירות השונות?

הדילמות קשות, וההחלטה לא פשוטה. היא מורכבת בעיקר בשל העובדה שכבר עברו 100 ימים של מלחמה, המציאות החברתית בישראל – וגם הפוליטית – מסובכת מאוד. לאחר הטבח, ועל רקע שנה של טלטלה חברתית ופוליטית, החשדנות, הפלגנות והקיטוב עדיין מצויים מתחת ומעל לפני השטח של החברה הישראלית. אכן, יש בציבור כמיהה שאחוות הלוחמים בשדה הקרב תתפשט. יש לנו תקווה שזו תרפא את החברה הישראלית משסעיה. לצערי, מדובר בתקוות שווא.

הסרת האיום עכשיו, מכה כוללת בהמשך

נתחיל בדילמה הפשוטה יותר - המלחמה מול חזית ההתנגדות בהובלת איראן.

בסופו של דבר אנו נידרש להסיר את איום האש של חיזבאללה (הטילים והרקטות), אך בשלב זה וכתנאי להחזרת אחינו לצפון, יש להסתפק בהסרת איום הפשיטה לתחומינו. יש להבטיח לתושבי הצפון שאסון כפי שראינו בדרום, לא יוכל להתרחש בצפון. וזאת לא משום שאין לאויב רצון לבצע זאת, אלא משום שאין לו יכולת.

גם אם הסרנו אותה, מה באשר לאש? ובכן, כל שטח ישראל מצוי תחת איום האש. זו אינה בעיה של תושבי גבול לבנון בלבד. אין הבדל מהותי בין אש ישירה (טילים נגד טנקים או צליפה) לאש עקיפה (רקטות וטילים). שתיהן שיטות שונות של חיזבאללה להשגת מטרה אחת - פגיעה בעורף ישראל. מול איום כזה נצטרך לפעול, אך בזמן המתאים לנו, תוך הבטחת היתרון היחסי והניצחון.

מול חמאס: הדרך להשיג את כל מטרות המלחמה

ההחלטה על הנדרש במלחמה מול חמאס מורכבת יותר. הפגנת נחישות בכל כיוון שנבחר עדיפה מהתמהמהות בצומת ההחלטה שבו אנחנו מצויים. דחיינות תביא לאובדן היוזמה, ויש סיכוי סביר שהמלחמה תסתיים מבלי שהשגנו את המטרות שלה: החטופים יישארו בעזה, וחמאס יישאר על רגליו. הבחירה לא פשוטה, כי למרות שבכל אחת מהחלופות יושגו מטרות המלחמה, הן תושגנה באופן שונה ובעוצמה אחרת. השוני הוא בעיקר סביב סוגיית החזרת החטופים וסביב הכתובת השלטונית בעזה.

המשמעות של בחירה בהכרעה צבאית היא שהסכם שחרור החטופים יהיה תלוי בהתפתחות המערכה ובאפקטיביות הלחץ הצבאי. המשמעות של בחירה בעסקת חטופים והפסקת אש היא שיש סיכוי שחמאס לא יושמד. אומנם הוא הוחלש מאוד וסביר שלא יהיה הכתובת השלטונית, אך שאריותיו עלולות לצמוח מחדש.

באשר לבחירה במתווה המדיני, הרי בנוסף לכל הסיכונים של הפסקת הלחימה, לא ברור עד כמה מדובר בתרחיש ריאלי לנוכח המציאות הפוליטית, שלא בטוח תאפשר תהליך שכזה. גם במציאות של ממשלת מעבר, לא יהיה אפשר לקיים משא ומתן מדיני כה דרמטי. בנוסף, על מנת שהרשות הפלסטינית לא תועף מהגגות בשנית, היא צריכה לעבור רפורמות עומק. לא כדאי להחזיר לעזה רשות מושחתת וחלשה, וחיזוקה גם הוא שנוי במחלוקת חריפה בישראל.

מאחר שהסיכונים רבים, יש להחליט על חלופה שבה התמורה גבוהה יותר. אבל, ראשית, הבהרה: תנאי יסוד לכל אחת מהבחירות הוא המשך ההחלשה של חמאס. המשימה לא הושלמה, יש להביא לפירוק חמאס. גם אם נחליט על חלופה מדינית או חלופה של עסקת חטופים, החלשת חמאס אל מתחת ליכולת ההתאוששות שלו לפרק זמן שיאפשר התייצבות כתובת שלטונית חלופית היא חיונית. זהו התנאי הבסיסי להחזיר את הביטחון של יישובי הדרום, ואת הסיכוי לכל הסדר מדיני אם נבחר בו. חמאס חזק ישבש הכול.

את ניתוח התמורות יש לבחון מול מטרות המלחמה. ראוי לבחון באילו מהחלופות הסיכוי להחזיר את החטופים ולהחליף את שלטון חמאס טוב יותר (פירוק הכוח הצבאי הוא, כמו שהובן, מטרה שיש להשיג בכל דרך).

המסקנה המתבקשת היא שרק חלופות מדיניות ישיגו את כל שלוש המטרות. על צה"ל להמשיך לפרק את חמאס, כולל הגעה לרפיח ולציר פילדלפי. על הדרג המדיני לבחור בין נתיב מדיני צר, קרי עסקת חטופים גדולה, שבה אולי אין התפשרות מדינית עם הפלסטינים אך הסיכון להישארות שלטון חמאס ברצועה גבוה, לבין נתיב מדיני רחב הכולל את הנורמליזציה הסעודית, החזרת הרשות הפלסטינית (בגרסה מחודשת ובתנאי שחמאס איננו חלק ממנה) ועוד. היא אכן תשיג את כל מטרות המלחמה, אך תצריך ככל הנראה קבלת החלטות שאינה קשורה לממד הצבאי-מבצעי אלא לממד הפוליטי, שכן היא טומנת בחובה סיכונים לחלק מהגורמים בממד זה.

אנו מצויים בצומת שיש לבחור בו את הנתיב ולצעוד בו בנחישות. כל בחירה וכל יוזמה עדיפה מחוסר החלטיות. זו העת למעשה המדיני, העושה שימוש בהישגים הצבאיים. בכל מקרה, על צה"ל להמשיך בפירוק חמאס, אך זה לא מספיק כדי להשיג את מטרות המלחמה. אנחנו חייבים לצאת מהמשבר הזה מחוזקים יותר ולהשתמש בהישגים הצבאיים לשיפור מעמדה הביטחוני של ישראל באזור. נדרש ממנהיגינו אומץ לב כדי לעשות את הדבר הנכון, גם אם הוא לא פופולרי.

>>> אלוף (במיל') תמיר הימן הוא ראש אמ"ן לשעבר, כיום מנהל המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) שבאוניברסיטת תל אביב