ש: כחודשיים למלחמה, נראה שישראל מתקרב לנקודת הכרעה בח'אן יונס וברצועת עזה כולה. מה ישראל צריכה לעשות בנקודת הזמן הזו?
בנושא הזה צריך להתייחס לשלושה קבועי זמן: עכשיו, היום שאחרי המלחמה והיומיים שאחרי המלחמה. זו הבחנה חשובה מכיוון שהיא חלק מהבלבול בינינו לבין האמריקנים, כשעל הפרק נמצאות התוכניות לעתיד.
המלחמה הזאת היא ארוכה וקשה, כפי שניתן היה לצפות. ישנה תקווה שצה"ל התקדם לח'אן יונס, מעוז מרכזי של חמאס בדרום, כדי שהצלחה צבאית משמעותית בה תייתר את הצורך להילחם אחר כך ברפיח או במחנות המרכז, אבל כמובן אי אפשר להבטיח זאת. צריך לזכור - חודשיים עברו ועדיין לא סיימנו את המלחמה בצפון הרצועה. חלק גדול מהחללים של צה"ל בימים האחרונים נפלו בצפון הרצועה, בקרבות שעדיין מתרחשים. הצד הצבאי מתנהל כפי שקרבות קשים יכולים להתנהל, ואין מה להתפלא בעניין הזה.
למרות זאת, לישראל יש בעיה אסטרטגית. בישראל מקווים שמיטוט חמאס יגיע דרך צבירה של הישגים צבאיים. כלומר, נהרוג עוד ועוד מחבלים, נהרוס עוד תחמושת ונשמיד עוד ציוד - וכך נצליח להגיע לאפקט מצטבר שיוביל לתוצאה אסטרטגית בה חמאס יאבד את יכולתו לשלוט. זו אומנם דרך שהיא אפשרית, אבל הצרה היא שמדובר בדרך ארוכה מאוד, וגם יקרה מאוד בנפגעים ובדברים נוספים.
אז מה הדרך הנכונה? קודם כל צריך לראות את המצב כהוויתו. ישנו תיאור מצב, מנותק מהמציאות, שלשדה הקרב בין ישראל וחמאס ברצועת עזה נקלעו, שלא באשמתם, שני מיליון פלסטינים שעכשיו צריך לדאוג להם ולהקפיד שלא יקרה להם שום דבר. כמובן, אין כל קשר בין זה לבין המציאות.
ישראל נלחמת נגד מדינה, ועזה היא מדינה שמתנהגת כמו מדינה מאוד מלוכדת. זה במידה רבה מזכיר, בכמה מובנים, את גרמניה הנאצית של שנות ה-40, שבה כל הציבור ובוודאי כל המערכת האזרחית (מנהלי בית ספר, מנהלי בתי חולים) והסיסטם האזרחי מלוכד כולו. ב-7 באוקטובר, אזרחים והנשים המסכנות של רצועת עזה היו האימהות, האחיות והרעיות של רוצחי חמאס. מספיק היה לראות את השמחה ואת קריאות העידוד הנוראיות של רבים ברחובות, כולל נשים, כשגופות של צעירות ישראליות הובאו לעזה לאחר שנאנסו ונרצחו.
אז לא, לא מדובר באוכלוסייה מסכנה. בראייה היסטורית, ומעולם ולעולם בתולדות המלחמות - עמים נשאו בתוצאות של החלטות מנהיגיהם. המנהיגות שלהם החליטה על מהלך צבאי ויש לזה מחיר כבד מאוד גם על האוכלוסייה.
הדרך למוטט את חמאס מחייבת הייתה מההתחלה להפעיל שתי זרועות ולא אחת. הראשונה היא הזרוע הצבאית, וכמו שכולנו רואים היא מופעלת בעוצמה רבה. הזרוע השנייה היא הזרוע האזרחית. הרי, מה נקודת התורפה של עזה? שאין לה שום משאבים. לא רק שאין לה אוכל משלה, גז משלה ודלק משלה, גם אין לה מים משלה. הכול ברצועה מגיע מבחוץ, וזו נקודת התורפה של הרצועה וחמאס. הדרך הכי נכונה ויעילה למוטט את המערכת היריבה היא לא לאפשר לכול הדברים הללו להיכנס.
ומה קורה לישראל היום? מלחיצים אותנו. חמאס מאוד מעוניין שתיכנס אספקה לרצועת עזה. בהסכם לשחרור חטופים חמאס מקבל שלושה דברים על פי דרישתם: הפסקת אש, אסירים ואת האספקה שלא הגיעה אליו לפני כן. אחרי הפעימות חמאס מפרים את ההסכם, אבל ישראל ממשיכה לתת לאספקה לעבור. תהליך הלחץ על ישראל עובד בצורה הבאה: חמאס רוצה שהאספקה תיכנס, אז הוא פונה לאונר"א - ארגון פלסטיני במאה אחוז שעובד אצל חמאס, רק תחת הטייטל של האו"ם. הם מקבלים את הדרישה ומעבירים לאמריקנים. הממשל האמריקני נלחץ ואז הם מלחיצים אותנו. אין שום סיבה בעולם להיענות לדבר הזה.
אם ישראל הייתה מתנהגת כמו שמדינה במלחמה צריכה להתנהג, וחוסמת כל כניסה של אספקה לרצועה, מה היה קורה? אין דבר שמביא יותר לחץ ופחד למנהיגות מאשר עשרות או מאות אלפי אנשים רעבים ברחובות. למרות הכול, אנחנו כבר מתחילים לראות את זה קצת בעזה, כי בכל אופן יש מצוקה, אבל אלו רק סימנים קטנים של מרמור אזרחי כלפי חמאס. זה כבר היה צריך להיות נרחב הרבה יותר. את המצב הזה, שבו חמאס לא נמצא מעל לפני השטח בגלל צה"ל אלא במנהרות, ובאופן טבעי מאבד חלק מהשליטה שלו, צריך לדעת לנצל כדי לייצר לחץ אמיתי על חמאס. את הדבר הזה אנחנו לא עושים.
ש: ישראל מנהלת מערכה גם כדי להשיג עוד זמן שיאפשר לה להגיע לכל המטרות שהציבה לעצמה. כדי לקבל את הזמן, נראה שחייבים לתת את האספקה והדלק לטובת ארה"ב. כדי לקבל לגיטימציה חייבים להגדיל את הסיוע ההומניטרי.
האגדה הזאת על הלחץ האמריקני מוכרת, אבל אין לה שום בסיס. זו שאלה של אם ישראל מקבלת מהיום הראשון של מלחמה את הסיפור האמריקני השגוי שאומר שיש חמאס ויש אזרחים טובים ברצועה. מראש אסור היה להסכים לעיקרון הזה. ישראל עברה לאורך השנים עימותים קשים מאוד בין ראש ממשלה לנשיא אמריקני: רבין מול פורד, בגין מול רייגן, שמיר מול בוש האב ושלא לדבר על גולדה מול ניקסון. המצב כרגע הוא שלראש הממשלה נורא חשוב לייצר את המצג שהוא מסתדר עם נשיא ארצות הברית, למרות שביידן עצמו לא סובל אותו ולא מאמין לו.
צריך גם להבהיר: הסיוע האמריקני הוא לא חסר תקדים, בטח לא לעומת מה שהתקבל במלחמת יום הכיפורים. ארצות הברית מעולם לא עצרה ולא תעצור את הסיוע הצבאי לישראל. גם במלחמת לבנון הראשונה היא העבירה סיוע, כשהעימות היה הרבה יותר קשה. מהשיקולים שלהם זה לא קרה ולעולם גם לא יקרה.
המצב הוא כזה: הפעימות של החטופים הופסקו בגלל ההפרות של חמאס, ומאיתנו דורשים בחוצפה להמשיך ולספק להם את מה שביקשו בהסכם. יש פה שאלה פשוטה מאוד: מה יכול להלחיץ את חמאס יותר ואולי לקרב את החזרת החטופים - כשיש לחמאס אספקה בשפע, דלק בשפע ואזרחים רגועים, או כשיש להם מצוקה בעניין הזה? מה ילחיץ אותו יותר?
יש רק נושא הומניטרי אחד: אזרחים ואזרחיות ישראלים שחטופים ברצועה, חלקן עוברות שם עינויים ויותר מזה. זו הבעיה ההומניטרית האמיתית היחידה של ישראל. בנושא הזה, ישראל זורקת את האינטרס שלה לפח. וכששבים ומזכירים את נושא הזמן - אם היו פועלים כפי שאני אומר, המלחמה הזאת כבר הייתה נגמרת.
>>> גיורא איילנד הוא אלוף במילואים, ראש המל"ל לשעבר ושימש כראש אגף מבצעים בצה"ל