טבח שמחת תורה הוא היום השחור ביותר בהיסטוריה של ישראל. יותר אזרחים ישראלים נטבחו ביום הזה מאשר כל האזרחים והחיילים שישראל איבדה במלחמת סיני, במלחמת ששת הימים ובמלחמת לבנון השנייה גם יחד. הסיפורים והמראות שמגיעים מיישובי עוטף עזה מקפיאים את הדם ומטריפים את השכל. פירוש הדבר שגם הפלסטינים עומדים בפני הסכנה הגדולה ביותר שהם חוו מאז 1948. המדינה החזקה ביותר במזרח התיכון מרגישה עכשיו בו-זמנית גם אימת מוות משתקת וגם זעם מתפרץ. זהו שילוב רגשי בעל פוטנציאל קטלני.
פוליטיקה דומה לניסוי מדעי, שמבוצע על מיליוני בני אדם בלי הגבלות אתיות. מנסים משהו – הגדלת תקציב הרווחה, בחירת פופוליסט כנשיא, הושטת יד לשלום – בוחנים את התוצאות, ואז מחליטים אם להמשיך בדרך הזו או לנסות משהו אחר. כך התנהל הסכסוך הישראלי-פלסטיני במשך עשורים: ניסוי וטעיה.
בשנות ה-90, ישראל נתנה צ'אנס לשלום. אני יודע שמנקודת המבט של הפלסטינים ושל משקיפים זרים למיניהם, הצעת השלום הישראלית הייתה קמצנית וגאוותנית מדי, אבל זו עדיין הייתה ההצעה הנדיבה ביותר שישראל אי פעם עשתה. בתהליך אוסלו, ישראל נתנה לרשות הפלסטינית שליטה חלקית ברצועת עזה. התוצאה הייתה גל הטרור החמור ביותר שחווינו עד אז. כל מי שחי באותם ימים עוד זוכר בבעתה את האוטובוסים המתפוצצים מדי יום. גל הטרור הזה הרג לא רק מאות אזרחים ישראלים, אלא גם את תהליך השלום ואת השמאל הישראלי. אולי הצעת השלום הישראלית לא הייתה נדיבה מספיק. אבל האם טרור היה התגובה האפשרית היחידה?
לאחר כישלון תהליך אוסלו, הניסוי הבא שעשתה ישראל בעזה היה ההתנתקות. באמצע שנות האלפיים נסוגה ישראל באופן חד-צדדי מהרצועה, פירקה את כל ההתנחלויות, וחזרה לגבול הבין-לאומי המוכר מלפני 1967. נכון, היא המשיכה להטיל הסגר חלקי על הרצועה ולהחזיק מיליוני פלסטינים תחת כיבוש ביהודה ושומרון. אבל ההתנתקות עדיין הייתה צעד ישראלי משמעותי מאוד, ואזרחי ישראל חיכו לראות מה תהיה תוצאת הניסוי הזה. שאריות השמאל קיוו שהפלסטינים יעשו ניסיון כן להפוך את עזה לעיר מדינה משגשגת ושלווה, סינגפור של המזרח התיכון, ויראו לעולם ולימין הישראלי מה יכולים הפלסטינים לעשות כשנותנים להם הזדמנות לשלוט בעצמם.
כמובן, קשה לבנות סינגפור תחת הסגר חלקי. אבל עדיין אפשר היה לנסות – וניסיון כן היה מביא להפעלת לחץ כבד על ממשלות ישראל הן מצד מדינות זרות והן מצד דעת הקהל הישראלית לשחרר את ההסגר על עזה ואף להתקדם עם הסכם שלום לגבי יתר השטחים. אלא שחמאס השתלט על עזה והפך אותה לבסיס טרור ממנו שוגרו עוד ועוד התקפות על אזרחים ישראלים. עוד ניסוי נכשל.
זה סתם את הגולל על שאריות השמאל, והביא לשלטון את בנימין נתניהו וממשלותיו היותר ויותר ניציות. נתניהו הוביל ניסוי נוסף. מאחר שדו-קיום בשלום נכשל, הוא אימץ מדיניות של דו-קיום באלימות. לא עבר כמעט שבוע ללא פצצת מרגמה, ולא עברה כמעט שנה ללא מבצע צבאי נרחב, אבל במשך עשור וחצי אזרחים ישראלים יכלו להמשיך לחיות במרחק כמה מאות מטרים מעמדות חמאס בצד השני של הגדר. אפילו הקנאים המשיחיים שלנו לא הראו רצון של ממש לכבוש מחדש את הרצועה, ואפילו ימנים קיוו שהאחריות הכרוכה בניהול חייהם של למעלה משני מיליון אזרחים תמתן בהדרגה את החמאס. אדרבא, עבור רבים בימין הישראלי החמאס נראה כפרטנר טוב יותר מהרשות הפלסטינית. מאחר שהימין הישראלי רצה להמשיך לשלוט בגדה, וחשש מחידוש תהליך השלום, חמאס נראה שותף אידיאלי: גם מסיר מישראל את הצורך לשלוט ברצועת עזה, וגם אפשר לסמוך עליו שלא ייתן יד לשום הצעת שלום שתסכן את המשך השליטה הישראלית בגדה. הניסוי של נתניהו בדו-קיום אלים הגיע אל סיומו בטבח שמחת תורה.
אז מה עכשיו? איש לא יודע בוודאות, אבל יש קולות רבים בדעת הקהל בישראל שנעים לכיוון כיבוש מחדש של הרצועה, הפצצתה חזרה לתקופת האבן, או גרוע מכך. זה יכול להוביל לאסון ההומניטרי הגדול ביותר באזור מאז 1948. בפרט אם חיזבאללה או כוחות פלסטינים בגדה יצטרפו למלחמה, התוצאה עלולה להיות אלפים רבים של קורבנות בשני הצדדים, ומיליוני פליטים. בשני צידי הגדר יש קנאים משיחיים שחולמים על הבטחות אלוהיות ועל מלחמת 1948. הקנאים הפלסטינים רוצים לחזור ליפו ולחיפה. הקנאים שלנו רוצים "לגמור את העבודה". כפי שאמר בצלאל סמוטריץ' לחברי כנסת ערבים בדיוק לפני שנתיים – באוקטובר 2021 – "אתם פה בטעות כי בן גוריון לא גמר את העבודה ב-48". 2023 עלולה לתת לקנאים משני הצדדים הזדמנות לחזור ל-1948.
גם אם הדברים לא יגיעו לקיצוניות כזו, סבב הלחימה הנוכחי יתקע את המסמר האחרון בארון הקבורה של השלום. אני מכיר אנשים בקיבוצים בעוטף עזה, שגם תחת התקפות רקטות יומיומיות עוד נאחזו בתקווה לשלום כבאמונה דתית. הקיבוצים הללו נמחו מעל האדמה, וכמה מאחרוני נאמני השלום נרצחו, קוברים את מתיהם, או מוחזקים כבני ערובה בעזה. לדוגמה, ויויאן סילבר, חברת קיבוץ בארי ופעילת שלום מרכזית שעסקה שנים בהסעת חולים מרצועת עזה לבתי חולים בישראל, מוחזקת כנראה כבת ערובה בעזה.
את הנעשה אין להשיב. אי אפשר להחזיר את המתים לחיים, והטראומות לעולם לא ירפאו במלואן. אבל צריך לנסות למנוע הידרדרות נוספת. רוב הכוחות באזור מונהגים על ידי קיצונים דתיים חסרי אחריות. כוחות חיצוניים חייבים לכן להתערב כדי למנוע הסלמה. כל גורם בעולם שעוד מעוניין בשלום חייב לגנות את פשעי החמאס, להפעיל לחץ מאסיבי על חמאס לשחרר מיד ובלא תנאים את כל החטופים, ולעזור להרתיע את חיזבאללה ואיראן מהצטרפות למלחמה. זה ייתן לישראלים מרחב נשימה מינימלי וקרן אור קטנה של תקווה. שנית, ברית של כל מי שמוכנים לכך – מארצות הברית והאיחוד האירופי ועד הרשות הפלסטינית וערב הסעודית – צריכה לקחת מהחמאס את האחריות על רצועת עזה, לבנות את עזה מחדש, ובמקביל לפרוק כליל את החמאס ויתר ארגוני הטרור מנשקם, כך שהרצועה תהפוך לאזור מפורז. יש סיכוי קלוש שדבר כזה יקרה, אבל הישראלים לא יכולים להמשיך לחיות עם משהו פחות מזה.