לקראת יום כיפור, רבים מאיתנו עסקו ב"חשבון נפש", וחשבו היכן טעו וכיצד עליהם לפעול בהמשך. השנה חשבון הנפש הוא אחר, שכן בעוד שחשבון נפש בדרך כלל מתבצע במישור הפנימי – אדם ביחס לעצמו – השנה חשבון הנפש עמד בסימן פוליטי שאוצל גם על ההיבטים הפנימיים הרגילים – המהפכה המשטרית. על כן, גם אני אמנע מלכתוב על אותו חשבון נפש פנימי, ואקדיש את המאמר הזה לחשבון הנפש של מתנגדי המהפכה. מהו חשבון הנפש שיש לעשות כיום, תשעה חודשים לאחר פריצת המחאה ששינתה את פני המדינה?
לטעמי, חשבון הנפש הנכון צריך להתמקד בשאלה כיצד המוחים תרמו למהפכה המשטרית. כמובן שאינני מתכוון לכך שהמתנגדים למהפכה אחראים לתוכנית עצמה. אדרבה, התנגדותם הנחרצת היא זו שהצליחה לסכל, או למצער לעכב, את עיקרי המהפכה מלהתממש. יחד עם זאת, המהפכה לא נולדה בחלל ריק, אלא על רקע תשתית פוליטית ואינטלקטואלית שבמשך שנים זכתה לאי-מענה הולם, ולמעשה הזנחה, מצד המחנה שמתכנה היום מחנה המחאה. המוחים, לא כולם אבל חלקם, מבינים כעת, גם אם באיחור מה, את הנזקים של הזנחה זו, אולם טרם התקיים "חשבון נפש" של ממש לגביה.
המהפכה לא נולדה רק בגלל הרצונות הפוזיטיביים של מקדמיה, אלא גם בשל ההימנעות מפוליטיקה של אנשי המחאה, ובעיקר מחנה השמאל והמרכז-שמאל, שבמקום להעמיק את השתתפותו בספירה הפוליטית, העדיף ליצור מסגרות חלולות של מפלגות מרכז על חשבון מסרים ופעולות ברורים. מחנה זה לא רק שאיבד מכוחו האלקטורלי, אלא שטעה לחשוב כי ערכיו ועמדותיו הם מובנים מאליהם, ואף מקובלים על כלל הציבור.
מאבק ליברלי שלם ורחב
במקום מאבק פוליטי נחוש, יצירת חברה אזרחית חיונית, ופוליטיזציה של החיים החברתיים והכלכליים, המחנה שכיום מוביל את המחאה אימץ במשך שנים שיח מסוים של פלורליזם ורב-תרבותיות לפיו עמדות לא-ליברליות זכו לסימטריה מול עמדות ליברליות. ההשוואה המוכרת, למשל, בין קיצוניים מימין (כגון כהנא ועוצמה יהודית) לבין קיצוניים משמאל (כגון איימן עודה וחד"ש) ויצירת סימטריה ביניהם, התעלמה מהעובדה שבעוד הראשונים מחויבים לפרויקט גזעני של עליונות יהודית, האחרונים מבקשים לקדם שוויון זכויות בין יהודים וערבים ולסיים את השליטה הצבאית בשטחים. אותה סימטריה מזויפת הביאה לרפיסות פוליטית – במקום לאמץ פרוגרמה פוליטית ברורה, הרצון להתנער מ"קיצוניים" הביאה לקבלה ואימוץ של הסטטוס-קוו תוך הכחשה של מגמות עומק בחברה הישראלית.
כך, למשל, ההדתה הזוחלת, ההפרדה המגדרית, אי השוויון בין החינוך הממלכתי והחינוך הממלכתי-דתי, והספרים שנלמדים בשיעורי האזרחות, ככלל לא עניינו את המחנה הליברלי במשך שנים רבות. האופן שבו התקציב מחולק, למשל לישיבות או לאברכים, או הפטור מגיוס לחרדים, נתפסו כגזירה משמיים שיש לקבלה, גם אם באי רצון. מעל כל זה, המשטר הצבאי שמוחל בשטחים בעקבות כיבושם בשנת 1967, והשלכותיו על פלסטינים ועל ישראלים, היה לחור השחור של השיח במרכז ובמרכז-שמאל, שביקש ללכת בין הטיפות במטרה לחתור לקונצנזוס מדומיין. במילים אחרות, חשבון הנפש שעל מחנה המחאה לערוך הוא מדוע במשך זמן רב נטש את הערכים שבשמם הוא זועק היום. כל אותם שנים, אותו מחנה שכעת נמצא ברחובות, לא השכיל לעמוד באופן מלא מאחורי הערכים המכוננים שלו, אולי מתוך מחשבה שאחרים, כמו בית המשפט העליון, יעשו את מלאכתו בשמירה עליהם. מחשבה זו התבררה כטעות, והמהפכה היא אחת מתוצאותיה.
ההתנגדות למהפכה מסמנת את תחילתו של אותו חשבון נפש. אבל חשבון נפש שמטרתו להבין כיצד הגענו לאן שהגענו לא יספיק. אם התוצאה של המחאה תהיה ביטול הרפורמה המשפטית ותו לא, היא נכשלה. חשבון הנפש צריך להוביל למסקנה שחזרה לאותו סטטוס-קוו מדומיין רק יביא להנצחתם של מכלול ההסדרים שמנסחי המהפכה מבקשים לקדם לאחר שהמהפכה תעבור. כמו תמיד, חשבון נפש הוא גם הזדמנות. המאבק הוא כבר מזמן לא רק נגד מהפכה משפטית, אלא על היכולת לכונן בישראל משטר דמוקרטי-ליברלי ועל ניסוח חזון ודרך פוליטית המכוונת לשם. אם נחמיץ את ההזדמנות הנוכחית, ייתכן שחשבון נפש נוסף כבר לא יעזור.
>>> אדם שנער הוא פרופסור למשפטים, מרצה בכיר בבית ספר הארי רדזינר למשפטים שבאוניברסיטת רייכמן