ההספד המיתולוגי שנשא הרמטכ"ל משה דיין מעל קברו של רועי רוטנברג ז"ל, חבר קיבוץ נחל עוז, שתושבי רצועת עזה רצחו, גררו את גופתו אל מעבר לגבול והתעללו בה, היה אחד הנאומים הבולטים בהיסטוריה של מדינת ישראל. אולם נראה כי בולטותו נבעה מהרטוריקה המושחזת שבו בלבד – ולא מתוך הבנת המציאות העגומה. הפעם, 67 שנים לאחר אותו אירוע, פלשו אלפי עזתים, רצחו, התעללו וחטפו לא אחד, לא שניים – מאות רבות של ישראלים נרצחו, עברו התעללות בחייהם ולאחר מותם על ידי אותם שכנים עזתים, אותם שכנים של רועי גם לפני 67 שנים.
במילותיו עמד משה דיין אז, מעל קברו של רועי, על החיים לצד החרב ועל החובה הקיומית להיות ערוכים לתרחישים הגרועים ביותר: "מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים, השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות בוקר וערב, מזוינים וערוכים".
חשיבותו ומקומו באתוס הלאומי של הנאום הזה, לא נובעים לצערי מהפנמת תוכנו, כי אם מהיעדר הבנת חשיבותו של הביטחון האישי במרחב החיים שלנו, כאן בישראל בשנת 2023 והכישלון בהבנת תמונת המצב – ולראיה אירועי 7 באוקטובר.
ההבדל הניכר ביותר בין ישראל של אז לישראל של היום הוא יכולתה של המדינה ושל הצבא החזק שלה, לקבוע בעצמם את החוקים והכללים של השכונה שבה אנו נמצאים. בשנת 1956, היינו קטנים, מעט מבוהלים, מנסים לבסס לעצמנו מדינה יהודית וכוח צבאי שישמור עלינו – ובהחלט היה צורך לעמוד על הגדרות בעיניים פקוחות ולשמור, באמצעות הכלים הדלים שבידינו, על גבולות היישובים והארץ.
מי שאמור לעמוד היום על המשמר, 67 שנים מאז, לא לעצום עין ולחשוש מפני הבאות – הם השכנים בצד השני ולא יישובי העוטף. היום אנחנו עם, אנחנו חברה, אנחנו צבא, אנחנו כוח עולמי עולה ואנחנו אלו שצריכים לעמוד על המשמר מפני פראי אדם שוויתרו על החיים? ההפך.
חיים ללא סכנה ביטחונית. בכלל
וכאן אני מתחבר לשיח המתנהל במסדרונות הממשלה בדבר חזרת התושבים לבתיהם בטרם הוסר האיום על ביטחונם ועל רכושם. לשמחתנו ומזלנו, יש לנו היום צבא שיכול להנחית מכה כזו שהביטחון והשקט ישררו כאן דורות קדימה. אם תעלה שיחה בדבר סכנה ביטחונית, היא תעלה בתוך בתיהם של שכנינו מעזה מפני כוחו של צה"ל ולא בבית משפחה בנחל עוז מפני חבורת פורעים פראי אדם.
אני דורש שמדינת ישראל של שנת 2023 תנהג אחרת. לא עוד נאומים חוצבי להבות על המחיר שעלינו לשלם על עבודת האדמה על גבול עזה, על מחיר החלוציות וההתיישבות. מספיק! אנחנו רוצים לחיות כאן ולא כשליחות, לא כהקרבה, לא כמשימה לאומית – נגמרו הימים הללו שרק גופנו ובשרנו תחת עורנו הם המגן על ישראל. היום יש לנו לשמחתי אמצעים אחרים.
אירועי 7 באוקטובר הפכו דף בהיסטוריה של מדינת ישראל ובהפנמת החובה לחסל כל איום, קטן ככל שיהיה, גדול ככל שיהיה, על חיינו כאן. האחריות לביטחון המדינה אינה צריכה להיות מוטלת עוד על תושבים, חקלאים, ומשפחות על הגבול עם עזה. היום יש לנו יכולות! ראש הממשלה – די לנאומים, די להספדים - חסל את האיום – רק אז נחזור הביתה כדי לחיות – לא כדי לשמור על גבולות הארץ.
>>> תמיר עידאן הוא ראש המועצה האזורית שדות נגב